הציונות הדתית צריכה לכרות ברית עם ערביי ישראל

לאחרונה פורסמה ברשתות החברתיות הערביות מודעת אבל מרתקת במיוחד העשויה לשמש חלון הצצה לרוחות הנושבות בקרב הציבור הערבי ביחס למנהיגיו ונציגיו ברשימה המשותפת, שבבחירות האחרונות נתפסה כהבטחה אסטרטגית גדולה, אך בתוך זמן קצר התבררה כאבן נגף פוליטית שהציבור דורש להיפטר ממנה ולקבור אותה קבורת חמור.

המודעה נוסחה עלידי ג'לאל בנא, איש תקשורת בכיר והיא משגרת תנחומים בזו הלשון: "בצער רב וביגון, ובאמונה שלמה באל וביד הגורל, ובחוסר אמונה במנהיגות הערבית, אנו מודיעים לכם בצער על פטירתה בטרם עת של הרשימה המשותפת בשל מחלת החמדנות ותקיעת סכינים, ואשר תובא למנוחות ללא טיהור גופתה ביום 17.7.2017. הציבור הערבי מעונין לתרום את איברי המנוחה לכל המעונין. תנחומינו לועדת ההסדרה הלאומית ולמפלגות הערביות הקומוניסטיות, הלאומיות והאסלאמיות".

ערבי ויהודי בעיר העתיקה בירושלים (ארכיון)(צילום: שאול גולן)

המועד המצוין בגוף המודעה סומן כיום היעד למימוש הסכם הרוטציה שהתחייבו לו מפלגות הרשימה המשותפת. הביקורת המושחזת והמקפיאה מקור של ג'לאל בנא משקפת, באופן בוטא אמנם, אך נאמן למציאות, את הפגיעה באמון הציבור שנגרמה מאי מימוש הסכם הרוטציה, ואת הירידה בכוחה של הרשימה בסקרים על רקע ההתכתשויות הפומביות בין חבריה והתכחשותם להסכמים על החלוקה של המושבים בכנסת לפי כוחה היחסי של כל אחת מהמפלגות המרכיבות אותה. הפרטים אינם חשובים כאן. החשוב הוא כישלון הרשימה לכבד הסכמים פנימיים ובגידתה באמון הציבור שתלה בה תקוות כי מכוח האחדות תביא הרשימה לשינוי.

צרות מבית, ואפיק חיצוני

אך טעות היא לחשוב כי משבר אמון הציבור במנהיגיו מתחיל בהפרת הסכם הרוטציה האחרון ששיחזר הפרת הסכם דומה בין מפלגות ערביות שותפות כמו בין חדש ובל"ד ב-1996. הציבור הערבי צמא לשינוי חיובי בנוף ההנהגה המייצגת אותו בכנסת ובשלטון המקומי כאחד. ההנהגה הקיימת בשתי הזירות אחראית למשבר הערכי-חברתי הפנימי העמוק והמתמשך לתוכו נסחף המגזר הערבי בשני העשורים האחרונים, עם ירידת קרנה של התנועה האיסלאמית, הן הצפונית והן הדרומית. הציבור הערבי החי במדינת ישראל היום סובל משקיעה חברתית-תרבותית, ערכית ודתית, וכן מתרבות של שחיתות פוליטית בקרב נציגיו במוסדות השלטון המרכזי והמקומי כאחד.

בעיה זו מחריפה במיוחד על רקע העדר הנהגה פוליטית-חברתית-רוחנית שתהווה מודל ראוי לציבור בכלל ולצעירים בפרט. הנהגה שתעצב סדר יום ערכי להתפתחות וצמיחה של הציבור הערבי תוך כדי דיאלוג אמיתי עם מדינת ישראל. פעילי ציבור טוענים כי במקום לעסוק בעיקר, קידום נושאי-פנים בוערים כמו שיעורי האלימות היוצאים מכלל שליטה, חינוך, תעסוקה, דיור ועוד, מבזבזים נציגיו בכנסת את משאביהם הפוליטיים בפעילות מתמשכת בנושאי חוץ כמו הסכסוך הערבי-יהודי ומלחמת האזרחים בסוריה.

הרשויות המקומיות סובלות ממשבר משילותי, ניהולי ותקציבי בשל תפקוד מנהיגיהן עדיין על-פי דפוסים תרבותיים של חברה מסורתית המקבלת החלטות על-פי רקע שיוכי-חמולתי. דפוסים אלה מעוותים את אמות המוסר של השלטון הציבורי ומעלים את שיעור מקרי השחיתות - שכן ראשי מועצות, עסקנים וראשי חמולות מעורבים בתהליכי קבלת ההחלטות לא ענייניות בתחומים שמחוץ לתחום מומחיותם וסמכותם ומונעים משיקולים זרים.

ראש הרשימה המשותפת, ח"כ איימן עודה(צילום: מוטי קמחי)

עם זאת, סוגיית מצבם של ערביי ישראל אינה מושפעת רק מן התמורות הפנימיות המתחוללות בה בעשורים האחרונים. ישנו אפיק נוסף, חיצוני. אין זה סוד כי מערכת היחסים שבין הציבור הערבי-מוסלמי לבין הציבור היהודי סובלת היום מחוסר אמון וחשדנות הדדית בקנה מידה חסר תקדים. הדרדרות זו מיוחסת כמובן לסכסוך המדיני המתמשך אך גם בשל האכזבה מן השותף ההיסטורי- מחנה השמאל הליברלי. נכון להיום, הערבים חשים שאין להם שותף פוליטי ורעיוני, וחיים במציאות של ניכור, תלישות, ריחוק והסתגרות מן החברה היהודית. מחאת חברי הכנסת הערבים במהלך נאומו של סגן הנשיא מייק פנס בשבוע החולף היא חוליה נוספת בעמוד השדרה הרופף של יחסי יהודים-ערבים בישראל ואין כמו דוגמת היחסים בתוך בית הנבחרים כדי לשקף את מערכת היחסים במישור המאקרו.

ככל שהמשברים בשני אפיקים אלו, המגלמים משאבים חברתיים-ערכיים-פוליטיים פנימיים וחיצוניים, יילכו ויעמיקו, תגבר הזדהותו של הציבור הערבי-מוסלמי עם הלאומיות הפלסינית ותעמיק את העוינות והניכור כלפי מדינת ישראל במקרה הטוב, ותעורר התקוממות עממית וחבירה המונית לגורמים רדיקליים מחבחוץ, במקרה הגרוע.

אי אפשר לעצום עיניים

לתוך המשבר הכפול הזה, של העדר מנהיגות פנימית והעדר שותף יהודי, נכנסים כוחות זרים. וכאן טמונה עיקר הסכנה למדינת ישראל. לפי נתונים שמציג מכון המחקר NGO Monitor קרנות וגופים זרים מתערבים לא רק ביחסי מדינת ישראל וערביי יהודה ושומרון, אלא גם ביחסי מדינת ישראל עם אזרחיה הערבים, מתוך ראייה הממזגת בין הסכסוך היהודי-פלסטיני לבין מערכת היחסים המורכבת שבין המדינה לבין ערביי ישראל האזרחים.

ראייה זו יונקת מעקרון מיצלב הזהויות (Intersectionality) ומשתמשת בַּעקרון הזה באופן מעוות על-ידי ניצול זהותם המורכבת של ערביי ישראל, כדי לאחד בין שני מאבקים נבדלים במאפייניהם הזהותיים בשם התקינות הפוליטית. עיקרון מיצלב הזהויות משמש כלי מרכזי והרסני אף במאבקים הפוליטיים של ה-BDS בקמפוסים שבארה"ב המגייס פעילים למען זכויות של מיעוטים שונים למאבק נגד זכות הקיום של מדינת ישראל. ואכן, בהצהרתו הכתובה של ה-BDS, לצד תביעתו ל"סיום הכיבוש", ול"מימוש זכות השיבה", חוצה הארגון את הגבולות המוצהרים של פעילותו ומתערב אף בנעשה בתוככי הקו הירוק ותובע גם "הכרה בזכויות הבסיסיות של האזרחים הערבים-פלסטינים החיים בישראל לשוויון מלא".

דוגמה נוספת שמביאים אנשי NGO Monitor להאחדה בין הסוגיה הפלסטינית לבין הסוגיה הערבית-ישראלית, היא פעילותו של ארגון "עדאלה" שלכאורה מזוהה כארגון הפועל לקדם את זכויותיהם החברתיות-פוליטיות של ערביי ישראל אך בפועל מוביל את המאבק כחלק מהמאבק הפלסטיני הגדול ונוקט בביטויים, מושגים ואמצעים כמו הפגנות המוניות מעוטרות בדגל הפלסטיני, הלקוחים משדה המאבק הפלסטיני. לצד הגדרת מטרותיו הגלויות כ"השגת זכויות אישיות וקולקטיביות למיעוט הערבי הפלסטיני בישראל בתחומים הבאים: זכויות בקרקע ובתכנון; זכויות פוליטיות ואזרחיות; זכויות כלכליות, חברתיות ותרבותיות; וזכויות אסירים" מציין הארגון בדף הבית כמטרה כי "הארגון גם מגן על זכויות האדם של הפלסטינים החיים תחת הכיבוש, בהתבסס על המשפט הבינלאומי ההומניטרי והמשפט הבינלאומי לזכויות אדם. "חוק הלאום" שהרשימה המשותפת מקדמת בימים אלו, הוא פעולה פוליטית מובהקת של מגמת הצלבת הזהויות של שני המאבקים.

מדינת ישראל לא יכולה להמשיך ולעצום עיניים מול מציאות של ואקום חברתי-פוליטי שלתוכו נכנסים גופים זרים, שכבר החל לתת את אותותיו במעשים ולא בהצהרות הרשימה המשותפת. אגב, תגובת הציבור להצעת חוק הלאום שמקדמת הרשימה המשותפת היא "מאוחר מדי ומיותר מדי" שכן החוק לעומתי ומעמיק את המתח בין היהודים והערבים ולמעשה, שני הצדדים יודעים כי הוא צעד מחאה הצהרתי שאין בו פוטנציאל ממשי.

בניית מגדלור

והיכן משתלב כאן תפקידו של המחנה הדתי-לאומי ומהי אחריותו להתמודדות עם מצב זה?

מדובר בדילמה אמיתית וכִּבדת משקל הרוחשת מתחת לפני השטח במחנה, היום, יותר מאי פעם. דילמה מדוברת ולא מדוברת. סוגיה גדולה, שהמחנה הדתי-לאומי הנמצא היום בעמדת כוח והשפעה חברתית, פוליטית ורוחנית, חזקה מאי פעם, בוחר, לרוב, להתעלם ממנה. רוב הציבור הדתי-לאומי בוחר להתרכז ביצירת סדר יום פנימי הכולל מחלוקות בין דתיים וחילוניים, מעמד האישה, מעמד השבת, סרבנות, שחיתות שלטונית, דת ומודרנה; טכנולוגיה ועוד. אך בסוגיית יחסה של מדינת ישראל לערבייה, מעדיף המחנה הדתי-לאומי להעלים עין.

המצב דורש להעלות סוגיה זו למקום גבוה בסדר היום של המחנה. לציונות הדתית אינטרס דחוף לשמש מצפן מוסרי של מדינת ישראל בסוגיית ערביי ישראל, ולהזין אותו בשיח ערכי יהודי ואף מוסלמי. על ההנהגה הרוחנית והפוליטית של הציונות הדתית להתחיל בעבודה רצינית ויסודית של בניית מגדלור ערכי-מעשי-יהודי כחלופה ראויה ונישאת לקרנות והגופים הזרים, אומות העולם המתערבות בריבונותה המדינית של ישראל.

הציונות הדתית יכולה להיות בן הברית החדש של ערביי ישראל ולהפוך את המיעוט הערבי לשותף בבנין הארץ, וכצעד ראשון עליה להקדיש מחשבה כיצד תוכל להתנחל בלבבות ערביי ישראל הסמוכים על שולחנה. קולות במגזר הערבי טוענים כי אמנם יש במגזר גורמים שיפסלו ברית כזו, אך יש מנגד קולות ברורים שיסכימו. קולות אלה תרים בזהירות אחר השותפים הפוטנציאליים במחנה הדתי-לאומי ומוכנים לתת הזדמנות לשבירת הפרדיגמה של ימין=אויב, שכן במשך שנים היו מי שדאגו להציג לערבים הנחת יסוד הגיונית לכאורה כי הימין שואף לבטל את זכויות הערבים, לבטל תקציבים עבורם, וקידמו את התפיסה כי הערבים משמשים מנוף פוליטי לשמאל וגיס חמישי. לאורך שנים, טוענים אלה, הייתה בימין התעלמות מתמשכת מאותו ציבור ערבי גדול בעל הרצון הטוב, להשתלב ולתרום לביסוסה של מדינת ישראל, להשתייך אליה ולהיות חלק ממנה.

ברית כזו יכולה להשאיר את הסוגיה הפוליטית המדינית מחוץ למשחק ולהתרכז בסוגיות שעליהן יש הסכמה - חינוך, כלכלה, תעסוקה - ומשם לחתור לפתור את סוגיית הדיור והבנייה בדרכים יצירתיות. לפיכך, הגדלת שיעור הערבים המצביעים לבית היהודי באופן משמעותי צריכה להיות משימת-על לקראת הבחירות הבאות והיא איננה בגדר חלום רע כפי שיש שחוששים. מנהיגי המפלגה צריכים לצאת ולקיים חוגי בית ולדבר אל לב הציבור הערבי בדיוק כשם שהם פועלים במגזר היהודי, עם ההתאמות הנדרשות.

ייעוד רוחני ואוניברסלי

סנונית ראשונה לבנייתו של ציר שותפות בין המחנה דתי-לאומי לבין הציבור ערבי הופיעה לאחרונה מכוון בלתי צפוי לכאורה. בבית הרב קוק, המהווה את אחד הסמלים המרכזיים של הציונות הדתית, פרשו כנפיים על סוגית מערכת היחסים הדיאלקטית שבין מדינת ישראל לבין המיעוט הערבי ויצאו בצעד היסטורי. בימים אלה מקודם בכנסת החוק להנצחת זכרו ופועלו של הרב קוק. מטרת החוק היא ללהנכיח והנחיל לדורות הבאים את מורשת הרב, ולרתום את הגותו ודמותו להתמודדות רעיונית וחינוכית עם סוגיות ערכיות שנויות במחלוקת בישראל ובעולם היהודי וכן ביחסי ישראל ועמים. ברוח הצעת החוק, הוקם בבית הרב פורום רבני העוסק בסוגיה ולומד אותה על היבטיה השונים והמורכבים.

שאלת היסוד המנחה את עבודת הפורום היא ההיתכנות להביא למציאות שבה הארץ תהיה מיושבת על ידי עם ישראל ובני עמים אחרים החפצים להיות שותפים למדינת ישראל, מתוך קבלת החזון הגדול של היותנו אור לגויים ולממש את ייעודנו הרוחני האוניברסלי. אמנם מערכת היחסים בין יהודים וערבים במדינת ישראל היום רחוקה מלהיות מונעת מ"אהבת הבריות" אך התובנה כי בציונות הדתית נדרשת פעולה דחופה לנטילת אחריות, לימוד הנושא והתמודדות עם המצב, היא התשובה להתערבותם של גורמים זרים ביחסי ישראל והערבים, וצעד ראשון פורץ דרך לקראת שינוי שנחשב עד היום בלתי אפשרי. כפי שהרב קוק קבע בהקשר אחר: "ואנחנו, כדרכנו שלא להתירא מדרך ארוכה, הננו הולכים וסוללים לאטנו את הדרך הזה אשר החלונו מימות עולם שלנו לסלול אותו..." (אורות התחיה, פרק ד').

גיטה חזני-מלכיאור, יועצת אסטרטגית ליוזמות יהודיות-ערביות ומנכ"ל לשעבר במרכז מוזאיקה