לא הכרעה, השפעה. מדיניות החוץ של איראן
המתכון של טהרן להישרדות ולהצלחה הוא נוכחות מתמדת בכל מקום שבו אינטרס איראני מונח על השולחן. נוכחות כזו יכולה להיות ישירה או דרך מקורבים ובני חסות, אך אין מטרתה השתלטות על המזה"ת או על העולם
האיום האיראני חוזר לככב במסרים המדיניים והבטחוניים של ממשלת ישראל. מעבר להצהרות בענין החובה לתקן את הסכם הגרעין, הנוכחות האיראנית חזרה לכותרות סביב מפעל הטילים שאיראן בונה (או לא בונה) בלבנון. ראש הממשלה בנימין נתניהו הצהיר באופן מפורש שישראל לא תניח לאיראן להתבסס בלבנון ושתפעל נגד התבססות כזו אם איש לא יעצור אותה. על הנוכחות האיראנית בסוריה אנחנו שומעים חדשות לבקרים, וכמוה גם על התעצמותו של חיזבאללה לקראת עימות עתידי (ומתקרב) עם ישראל.
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
בכל ההתייחסויות הללו נדמה שמה שרוצים האיראנים מובן מאליו. רשימת המטלות האיראנית נעה בין חידושה של אימפריה פרסית, הקמתו של סהר שיעי, השתלטות על המזרח התיכון והשמדת ישראל. איראן, על פי הרשימה הזו, היא מדינה תוקפנית ומתפשטת שמבקשת לכפות את האידיאולוגיה הקיצונית שלה או לפגוע במי שמתנגד לאידיאולוגיה הזו. לרגל החגיגות באיראן שמציינות 39 שנים להקמת הרפובליקה האיסלאמית אפשר להציע הבנה אחרת של הדרך שבה תופשים ומנהלים מנהיגיה של הרפובליקה הזו את מדיניות החוץ שלהם.
לרבים באיראן יש ביקורת נוקבת על הכסף וכוח האדם שאיראן משקיעה בסוריה, בלבנון, בעזה ובמקומות אחרים בעולם. המאבק בתוך ההנהגה האיראנית פנימה נסוב גם סביב הסוגיה הזו. אבל מדיניות החוץ של איראן היא לעתים קרובות נושא שמאחד בין הצדדים הנצים. אם יהפוך הנשיא חסן רוחאני למנהיג העליון, סביר להניח שימשיך לפעול באזור ובעולם על פי אותו הגיון מכונן גם אם יפחית עוצמות ומעורבות. את ההגיון הזה אפשר לנסח בפשטות - האיראנים מעדיפים השפעה על הכרעה.
פיכחון אסטרטגי לצד מחשבה אמונית
ובמלים אחרות, הרפובליקה האיסלאמית מעדיפה מציאות של חיכוך מתמשך על פני ניצחון או הפסד. ההעדפה הזו מונעת משילוב של פיכחון אסטרטגי ומחשבה אמונית. כשהאיראנים מסתכלים על המזרח התיכון הם רואים עוינות בלתי מתפשרת מכל כיוון. סעודיה ובעלות בריתה הסוניות, ישראל, ארצות הברית. כל אלו ואיתן גם מערכות יחסים חשדניות ושבירות עם רוסיה וטורקיה מייצרות עבור האיראנים מציאות אזורית שנמצאת תמיד על סף פיצוץ. הבאתה של המציאות לכדי פיצוץ היא כישלון בעיניים איראניות. גם הסתגרות והתבודדות הן מתכון לכשלון. מי שמסתגר בסביבה עוינת מאבד את היכולת לצפות את יריביו, אותם יריבים שבהזדמנות הראשונה יפעלו נגדו.
המתכון האיראני להישרדות ולהצלחה הוא נוכחות מתמדת בכל מקום שבו אינטרס איראני מונח על השולחן. נוכחות כזו יכולה להיות ישירה והיא יכולה להתבצע על ידי מקורבים ובני חסות. תהא צורתה אשר תהא, הנוכחות הזו חייבת להיות מתמשכת ועמוקה. לעתים האיראנים מעדיפים צד אחד על פני צד אחר בעימות מקומי. כך, למשל, בתימן כשהאיראנים סייעו למורדים החות'ים להתנגד לממשלת תימן שנהנתה מחסות סעודית. לעתים אחרות האיראנים עובדים עם גורמים רבים ומגוונים וחוצים מסגרות פוליטיות ואפילו דתיות. כך, למשל, בעיראק, שם האיראנים מסייעים לגורמים שיעיים שונים, אך לא מהססים לשתף פעולה גם עם סונים וכורדים. מה שחשוב הוא יכולת ההשפעה האיראנית, וזו מותאמת בעבודה קפדנית וארוכת-טווח לכל אזור וגזרה שבה פועלת הרפובליקה האיסלאמית.
ההבנה האסטרטגית הזו מחוברת לאמונה. רק כשיבוא המשיח השיעי, האימאם הנעלם, יזכה העולם לגאולה שלמה ולהנהגה חסינה מטעויות. עד אז המציאות הפוליטית השיעית היא מציאות של תווך. בעיות מתעוררות בהקשר ופתרונות ניתנים בהקשר. ובמלים אחרות, להנהגה הפוליטית של איראן אין תוכנית על שמטרתה השתלטות על המזרח התיכון או על העולם. אין לאיראנים יעד חד משמעי שהם מחויבים להגשמתו. מלחמות חורמה אינן עולות בקנה אחד עם אמונה כזו, כיוון שהן יכולות להסתיים גם בהשמדתם של השיעים.
המחויבות האמונית הזו לא שוללת קיצוניות. הנהגה אורתודוכסית כמו זו של איראן יכולה לבחור בהסתגרות כפי שהיא יכולה לבחור בחיכוך מתמיד. שתי האופציות מבטיחות הישרדות, גם אם לטווחים שונים. הגישות של שני הצדדים למדיניות חוץ שונות, אך יש ביניהן קרבה מהותית. שתיהן מבקשות לייצר תשתית להשפעה שאיננה הכרעה. המסתגרים מבקשים לעשות זאת דרך הרתעה, בזמן שהמתחככים מבקשים לעשות זאת דרך נוכחות ושיתופי פעולה דינמיים עם גורמים שונים באזור.
כוחם של המתחככים גובר היום באיראן, 39 שנים לאחר הקמתה של הרפובליקה האיסלאמית. ההתפתחויות בפנים, כמו תמיכתו של הנשיא רוחאני בזכות העם האיראני למחאה, מעצבות גם את המשך השפעתם של המתחככים על עיצוב מדיניות החוץ. כשהלמות תופי המלחמה נשמעת, המגמות הללו חשובות מתמיד.
ד"ר אורי גולדברג הוא מומחה לתיאולוגיה פוליטית בעולם השיעי מן המרכז הבינתחומי בהרצליה ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית
לפנייה לכתב/ת 
