ניצולי שואה מחו בשגרירות פולין: "לא שוכחים מה עשיתם"
עשרות נכנסו למתחם השגרירות בתל אביב, הקיפו רכב של דיפלומט והניפו שלטים בעקבות אישור "חוק השואה" בפולין. "העבירו את כל העיירה לאושוויץ, ושם הרביצו לנו פולנים", סיפר שלום בן ה-93. "צעדנו ללא בגדים בשיא הקור, ומסביב עמדו פולנים עם נשק אוטומטי", הוסיפה יהודית
סערת ה"חוק הפולני": עשרות ניצולי שואה נכנסו בצהריים (יום ה') למתחם שגרירות פולין בתל אביב והקיפו את רכבו של אחד הדיפלומטים במקום במחאה על אישור החוק שמטיל מאסר על מי שיאשים את הפולנים באחריות לפשעי הנאצים. "אף אחד לא ישכח את מה שעשיתם", קראו לעברו.
המפגינים הגיעו למקום מצוידים בדגלי ישראל ובשלטים שעליהם נכתב בין היתר: "שום חוק לא ימחק את ההיסטוריה", "החוק הפולני - יריקה בפרצוף של העם בישראל", ו"פולנים, אנחנו זוכרים מה עשיתם". אחת המפגינות הניפה שלט שבו נכתב: "עדיין יש לי סיוטים ממה שעשו הפולנים".
שלשום הודיעה לשכת נשיא פולין אנדז'יי דודה כי הנשיא חתם על החוק השנוי במחלוקת למרות התנגדותן הנחרצת של ישראל וארצות הברית. החוק החדש מטיל עונש מאסר של עד שלוש שנים למי שיזכיר את המונח "מחנות השמדה פולניים" ולמי שירמוז "בפומבי ובניגוד לעובדות" שהאומה או המדינה הפולניות סייעו לפשעי גרמניה הנאצית.
ניצולי השואה, שהגיעו מטעם עמותת "יד עזר לחבר", עמדו דקות ארוכות מתחת לשגרירות ודיברו על היחס שקיבלו מהפולנים בתקופת מלחמת העולם השנייה. שאול גורקה (82), ניצול שואה, סיפר כי "כל פסח עשו נגדנו פוגרומים, כך שהפולנים היו אנטישמים וקיבלו את ההוראות מהכנסייה הפולנית. מי שהציל אותנו היה הצבא הרוסי, ובזמן המלחמה הלכנו לבית יתומים בלובלין".
"החוק הזה איום ונורא", הוסיף. "לא מתחשבים בנו היהודים, שגרנו בכל תקופת המלחמה על העצים. היו עיירות שלמות בפולין שבהן היה רוב של יהודים - והיום הם אינם. שאלתי פולני אחרי המלחמה למה הם עשו את זה, והוא אמר שהסיבה היא שיהודים ניצלו את העם הפולני".
"רצתי שלוש שנים ביערות - ולפולנים לא היה אכפת"
אסתי ליבר בת ה-80 סיפרה: "אבא שלי שירת בצבא הפולני וכל משפחתי קבורה ביער. במשך זמן לא יכולתי להגיד שאימא מתה, וראיתי אותה שהיא לא זזה. רצתי עם אחותי שלוש שנים ביערות פולין. החוק הוא בושה בשבילם. אני מכירה רק משפחה אחת בכפר דמוסטובה שעזרה לי. לכל השאר לא היה אכפת".
שלום שטמברג (93) סיפר בדמעות כי "כשנפתח הגטו, כל היהודים בוורשה ומסביב הגיעו לשם. כל יום היה כל כך קשה כל כך. האס-אס והגסטפו הסתובבו, הרגו אותנו ולקחו אנשים לעבודה קשה. מים ואוכל לא היה, וכל יום התחילו להוציא את הצעירים למחנות. אני הייתי בן 14 ובגטו הסתובבתי מול ילדים מתים ששכבו על הכבישים ומתחת למדרגות.
"החלטתי לעזוב את גטו ורשה, ברחתי, ובדרך תפסו אותי הגרמנים והעבירו אותי לגטו בפלונסק, שם עבדתי בחשמל. אחרי כמה חודשים שלחו את כל העיירה לאושוויץ. גם שם היו כל כך הרבה פולנים שהרביצו לנו ועשו לנו צרות".
יהודית רוזנצוויג (88), ניצולת אושוויץ, סיפרה: "הפולנים מסביב ראו מה שקורה כי הלכנו בשורות, מתחת לרובים של חיילים גרמנים ופולנים שהיו עם נשק אוטומטי. אם היה אחד יוצא מהשורה, היו הורגים אותו כי לא היה אפשר לברוח. אחרי המלחמה שאלו: 'למה הלכתם כמו כבשים, למה לא ברחתם?'. אף אחד לא הבין שזה לא היה אפשרי.
"הפולנים עמדו מסביב, לא עשו כלום, רק הסתכלו על השורות. אנחנו כבר היינו בלי בגדים, או בבגדים קרועים בשיא הקור של אוקטובר - וכך צעדנו והסתכלו עלינו. איש לא התנגד ואיש לא עזר".
לפנייה לכתב/ת 
