"בכלא ראיתי שאתם לא רק חיילים וטנקים". רוצחים פלסטינים ששוחררו מהכלא מדברים
במסגרת מחווה של נתניהו לאבו מאזן שוחררו ב-2013 עשרות מחבלים שנשפטו לפני הסכמי אוסלו. בסדרת ריאיונות ל-ynet הם דיברו על הרציחות שביצעו, על החברה הישראלית ועל החיים מאחורי הסורגים. מה חשבו האסירים הביטחוניים על המחאה החברתית? מי היה הפייבוריט שלהם ב"אח הגדול"? ומה תרמו להם הספרים של עמוס עוז? כתבה ראשונה בסדרה
ב-2013 הפעיל הממשל האמריקני בראשות הנשיא ברק אובמה ומזכיר המדינה ג'ון קרי לחץ כבד על ישראל והרשות הפלסטינית לשוב לשולחן המשא ומתן אחרי שלוש שנים של קיפאון מדיני כמעט מוחלט. אחרי מאמצים גדולים הצליחה ארה"ב להגיע להבנות הבאות: יו"ר הרשות אבו מאזן התחייב שיפסיק את המהלכים החד-צדדיים דוגמת הפנייה למוסדות האו"ם ולארגונים הבינלאומיים, וראש הממשלה בנימין נתניהו התחייב לשחרר כמחווה 104 אסירים בארבע פעימות שיתפרסו על פני תקופת המשא ומתן, שנקבעה לתשעה חודשים.
המשוחררים היו אסירים ותיקים שרצחו ישראלים או היו חברים בחוליות שרצחו ישראלים, ונכלאו טרם החתימה על הסכמי אוסלו. שלוש מארבע הפעימות יצאו אל הפועל ובמסגרתן שוחררו 76 אסירים. הפעימה הרביעית לא התממשה מעולם בעקבות פיצוץ שיחות המשא ומתן, שהיו האחרונות שקיימו הצדדים עד היום.
מרבית המשוחררים שבו לבתיהם בגדה המערבית, וכך נוצרה הזדמנות נדירה לקיים עימם ראיונות עומק ללא תיווך או פיקוח של גורם חיצוני. אלה אסירים שריצו עשרות שנות מאסר וחוו מתוך הכלא אירועים היסטוריים הקשורים בסכסוך הישראלי-פלסטיני - חתימת הסכמי אוסלו, האינתיפאדה השנייה, מות יאסר ערפאת, עליית אבו מאזן, ההפיכה של חמאס בעזה, חטיפת גלעד שליט ומבצעי עופרת יצוקה ועמוד ענן.
מבעד לסורגים, באמצעות מכשירי טלוויזיה שהיו דלוקים ללא הרף, הם צפו גם באירועים שקרעו את החברה הישראלית, כמו רצח רבין, המחאה החברתית וכמובן עסקת שליט והמאבק הציבורי לשחרורו.
שחרור אסירים במסגרת המחווה, אוגוסט 2013:
ראיינו אותם במשך חודשים, זמן קצר אחרי שחרורם. הם הסכימו להיפתח ולספר על השפעת האירועים הללו על החיים בכלא, על התחושה שנשכחו מאחור, על השינוי שעברו במאסר - שגרם להם לתמוך בשלום, על האיבה בין פתח לחמאס - שהגיעה לשיאה בעסקת שליט, על מערכת הענישה הפנימית האכזרית של האסירים כלפי חבריהם שעברו על הקוד הפנימי בכלא, על תהליך ה"ישראליזציה" שעברו במהלך השנים, על החרטה ועוד.
עם רוני דניאל מאחורי הסורגים
כשזיאד רנימאת מהכפר צוריף נכנס לכלא ב-1985, הוא לא ידע מילה בעברית. הוא היה בן 23 כשהורשע יחד עם קרוב משפחתו מוסטפא רנימאת ברצח מאיר בן יאיר ומיכל כהן ביער משואה בעמק האלה. הוא שוחרר בפעימה השנייה אחרי 28 שנים בכלא, וכיום הוא מדבר עברית שוטפת, כמעט ללא מבטא. "תוך שלושה חודשים למדתי עברית", הוא מספר. "אחד החברים בתא לימד אותי ואז עשיתי מנוי ל'ידיעות אחרונות'. העברית עזרה לנו בכלא".
במה היא עזרה?
"להסתדר עם הסוהרים. אחר כך התחלתי לקרוא ספרים, למשל את עמוס עוז וגם את הספר של יעקב פרי".
למה עמוס עוז?
"אהבתי אותו כי הוא מספר סיפורים על החברה הישראלית. ככה אתה יכול להבין את החברה הישראלית. אתה מבין שהם אנשים שרוצים בשלום".
יוסף ארשאד, מהכפר סיר ליד ג'נין, עבד לפני האינתיפאדה הראשונה בישראל, אבל חוץ מעברית בסיסית הוא לא ידע דבר על ישראלים. הוא נכנס לכלא שבעה חודשים לפני החתימה על הסכמי אוסלו, כעבור זמן מה שהיה מבוקש בגין רצח פלסטינים ששיתפו פעולה עם ישראל. "רק בכלא למדתי לקרוא ולכתוב בעברית", הוא מסביר. "הכנסנו ספרים דרך המשפחות ולמדנו לבד. למדתי היסטוריה ערבית והיסטוריה ישראלית. לבד, בלי אוניברסיטה. רציתי לדעת ולהכיר את הישראלים".
הטלוויזיה היא כלי חשוב מאוד עבור האסירים. מלבד העיתונים היומיים היא המקור שלהם לעדכוני חדשות בעברית ובערבית. בכל תא יש מכשיר, והאסירים יכולים לצפות בערוצים המסחריים הישראליים (1, 2 ו-10, כפי שהיו עד לא מזמן), בערוץ לבנוני, בערוץ סעודי וכן בתחנות אל-ג'זירה, אל-ערביה וערוץ פלסטין הממלכתי ששייך לרשות. בשל המגוון מפתיע לשמוע שהאסירים הביטחוניים מעדיפים בבירור את הערוצים הישראליים.
רנימאת, איזה ערוץ פתוח רוב הזמן?
"ערוץ 2 וערוץ 10".
למה?
"אנחנו מאמינים שהמילה שהם נותנים היא אמת".
אז כל ערב בשעה 20:00 רואים חדשות?
"כל יום".
גם רנימאת מתאר מציאות דומה: "תמיד ראינו חדשות. 20:00 בערב, ערוץ 2 וערוץ 10. העדפנו את ערוץ 2. הם היו חזקים יותר ויש להם פרשנים כמו אמנון (אברמוביץ'. א"ל)".
מה אתה חושב על רוני דניאל?
(צוחק) "שהוא חושב שהוא ראש הממשלה ושר הביטחון".
אבל הטלוויזיה בכלא לא מיועדת רק לחדשות אלא גם לבריחה מהמציאות, והאסירים הביטחוניים כיוונו את השלט למדורת השבט של הישראלים.
היו תוכניות בטלוויזיה שאהבת?
"מאסטר שף. גם בבית אני רואה ערוץ 2. ראינו גם 'האח הגדול' ועוד כמה תוכניות. פעם באח הגדול הייתה פותנה (ג'אבר, מתמודדת העונה השנייה. א"ל). תמכנו בה".
האכזבה מהמחאה החברתית
השנים הארוכות בכלא גרמו לאסירים הביטחוניים, מרצון או שלא מרצון, להכיר יותר לעומק את החברה הישראלית, את מורכבותה ואת הגוונים שבה, שהם יותר משחור או לבן. "בתוך הכלא אנחנו מתעניינים יותר בחברה הישראלית. זה מתחיל בחיכוך עם הסוהרים ועם ההנהלה וגם עם כלי התקשורת הישראליים", אומר עסמת מנסור, שהשתתף ב-1993 ברצח של חיים מזרחי ז"ל מבית אל. "בכלא מתחילים ללמוד עברית. אנחנו לא חייבים לעשות את זה, אבל אתה תרגיש שחסר לך משהו אם לא תלמד עברית, ולכן אתה מנסה להשלים את החסך הזה".
מנסור ממשיך: "הדברים האלה גורמים לך לראות את החברה הישראלית באופן ישיר. אתה לא רואה רק חיילים וטנקים. אתה מתחיל לראות את המצוקות של החברה הישראלית, את המשברים, את הפלגים, את הכנסת, הממשלה, את הגוונים בחברה, את הפלורליזם הפוליטי. כל הדברים הללו נותנים לך להרגיש שאתה נמצא מול חברה שהיא לא דומה למה שהכרת, ואתה יכול לראות צדדים משותפים איתה. אתה מתחיל להבין שאתה יכול לבנות קשרים ושלא כל התמונה שחורה ועוינת".
מנסור מספר שהמחאה החברתית שפרצה בישראל בקיץ 2011 עוררה סקרנות רבה בקרב האסירים הביטחוניים. "התעניינו מאוד במחאה אצלכם", הוא אומר. "בזמנו היה אצלנו האביב הערבי, ואנחנו ציפינו גם לאביב ישראלי. מה שאכזב זה שחסַר בהפגנות האלה האלמנט הכי חשוב שמשפיע על החברה הישראלית – הכיבוש. אף סיסמה לא קשרה בין המשבר והמצוקה הישראלית לבין הכיבוש. למרות זאת ראינו במחאה החברתית בישראל סימן לשינוי. אמרנו לעצמנו שאם היא תצליח, היא תוכל להוביל לשינויים עמוקים יותר שגם ישפיעו עלינו בתור פלסטינים".
מנסור מפתיע באבחנות שלו על הדקויות בחברה בישראל: "...אם תבוא הנהגה צעירה ושמאלנית, או שבעצם לא אקרא לה 'שמאלנית', כי אתם רגישים מאוד למושג הזה. ראיתי כמה המילה 'שמאלני' הפכה לקללה אצלכם, אז אני לא אומר 'הנהגה שמאלנית' אלא הנהגה שמאמינה בצדק. לא ייתכן שאתה מפגין למען הזכויות שלך בתור בן אדם ובאותה עת מדכא עם אחר".
"מבקש סליחה ממשפחות הקורבנות"
כמעט כל האסירים שרואיינו לסדרת הכתבות ישבו בכלא על רצח ישראלים או על חברות בחוליה שרצחה ישראלים. אחרי הסכמי אוסלו הם עברו בהדרגה שינוי שגרם להם, מתוך בתי הכלא, לתמוך בהסכם שלום עם ישראל. אלא שהם גם ראו כיצד הכל התפרק עם פרוץ האינתיפאדה השנייה והתעצמות פיגועי ההתאבדות בתוך ישראל, שכוונו רובם ככולם למטרות אזרחיות. חלק מהפיגועים הותירו בהם רושם עמוק.
"כשאירע הפיגוע במסעדת סבארו (בירושלים) באמת בכיתי, בכבוד שלי", אומר מוקדאד סלאח, שרצח ב-1993 את ישראל טננבאום ז"ל, שהיה בן 72. הוא היכה אותו למוות בחפץ קהה במקום עבודתו כשומר לילה במלון. "ראיתי אותם בוכים ובכיתי בעצמי. חשבתי שאם הפיגוע היה נגד המשפחה שלי שיושבת בשולחן, זה לא אותו דבר? קשה לראות משפחה שלמה הולכת, קשה. למה אין צדק? גם בפיגוע במלון פארק בנתניה".
"אין אף אסיר ותיק מפתח שיגיד לך שהוא שמח כשהוא ראה אוטובוס מתפוצץ", אומר מוסטפא אל-חאג', רוצחו של פרידריך רוזנפלד ב-1989. "אף אחד לא שמח כשילדים וזקנים נהרגו ברחובות ובערים". פרידריך נרצח כשטייל בגבעות שליד אריאל. הוא נתקל בקבוצה של רועי צאן. אלה חטפו ממנו סכין שהייתה ברשותו ודקרו אותו למוות. הרוצחים הסתירו את גופתו בצד הדרך.
זיאד רנימאת טוען שההסלמה של האינתיפאדה השנייה לא הפתיעה את האסירים בכלא. "אדם קם בבוקר ושומע שאח שלו נהרג ללא סיבה – הוא ירצה להגיב. זו היתה תקופה קשה מאוד. אתה לא יכול להעביר את זה סתם לסדר היום, זה הרג של נשים וילדים. כשהיה פיגוע גדול – היינו סוגרים את הטלוויזיות ולא מסתכלים".
- לא היו אנשים שתמכו בפיגועים?
"היו, אבל הם היו במיעוט. היו אנשים ששמחו, אבל אם אחד או שניים שמחים אז זה מייצג את כולם?".
- אחרי פיגועים הייתם מדברים על זה?
"כן, היו שיחות ארוכות בתוך התאים. אנשים תהו עד מתי ומה נרוויח מזה. אבל היו גם אנשים שהיו בעד פיגועי ההתאבדות".
- היה פיגוע שבאופן אישי אתה זוכר?
"היו כמה מקרים, אבל אני אזכיר את הילדים שנרצחו בהתנחלות איתמר ליד שכם (הטבח במשפחת פוגל – א"ל). לא היה לנו מה להגיד. הם ילדים קטנים בסוף. היה קשה. אף אחד לא הסכים לדבר הזה. לפעמים היינו שותקים ולא יכולים לדבר. מה נגיד?".
- אתה היום מסוגל להגיד לעצמך שרצחת בני אדם (רנימאת השתתף ברצח מאיר בן יאיר ומיכל כהן בעמק האלה)?
"קשה לי מאוד. אני לא שמח על זה, אבל לפעמים בלילה אתה נזכר בזה. זה קשה מאוד. בסופו של דבר לקחתי את החיים של מישהו אחר".
- היית מסכים לפגוש את המשפחות שלהם?
"זה קשה נפשית, אבל אם הם יסכימו – אני אסביר להם את עמדתי. אני בטוח שהם לא יסכימו".
מוקדאד סלאח ביקש להעביר מסר למשפחתו של האיש שרצח ב-1993, ישראל טננבאום ז"ל, שהיה בן 72: "אני מצטער. כשעשיתי את זה לא הייתי נורמלי. לא הייתי רגוע. עשיתי את זה מעצבים. אני מבקש סליחה ממשפחת טננבאום. אני יודע שאין סיכוי שהם יסלחו לי. אני מבין שקשה להם".
עסמת מנסור: "כל אחד יכול להרוג בן אדם. קל יותר לעשות מעשה שגרום להרבה אסונות. זו לא גבורה. כשהזמינו אותי לחגיגות של היציאה מהכלא הציגו אותי כגיבור שעשה מעשה כזה וכזה. אני לא מזדהה עם זה או מרגיש שזה באמת מדבר אלי. זה מה שאני מנסה להעביר לצד שלנו, לנוער שלנו. הם רואים במה שעשינו גבורה ואני אומר להם שישיבה בבית סוהר זו לא גבורה. עצם הישיבה בבית הסוהר היא לא דבר יוצא מהכלל, אבל לצאת מבית סוהר עם חשיבה כזאת זה כן. צריך לא לצאת מתוסכל וצריך להתקדם. זאת הגבורה בעיניי".
- הכתבה הבאה בסדרת הראיונות עם האסירים הפלסטינים המשוחררים תפורסם מחר.
לפנייה לכתב/ת 
