גם החוק החדש מעודד נכים לא לעבוד
הקצבאות עלו, אבל הסכום שעד אליו אנשים עם מוגבלויות יכולים להרוויח כסף ולשמור על הסיוע - נותר מצחיק. כך הם נתקעים בתחתית הסולם, או שעובדים ב"שחור"
בחוק שאישרה הכנסת הלילה העלו במהלך היסטורי ומוצדק את קצבאות הנכות, לכ-3,700 שקלים. אלה החדשות הטובות. אבל החדשות הרעות הן שבמקביל העלו את ה"דיסריגארד" - שהוא הסכום שעד אליו אנשים עם מוגבלות יכולים להרוויח כסף מעבודה במסגרת "חוק לרון" ולשמור על הקצבה שלהם – רק לסכום של 3,700 שקלים.
המשמעות היא שאנשים עם מוגבלות שעובדים, או רוצים לעבוד, יפסידו 3,700 שקלים (הקצבה החדשה) במקום 2,300 (הקצבה הישנה) עד עכשיו. אבסורד. חלם.
חוק לרון קובע שאנשים עם מוגבלות מפסידים כסף כשהם מתחילים לעבוד, בהתאם לאחוזי הנכות שלהם ולשכר שיקבלו. כשאנחנו מתחילים לעבוד, אנחנו שואלים את המעסיק: "כמה נרוויח?". לעומת זאת, אדם עם מוגבלות שואל: "כמה אני מפסיד כשאני מתחיל לעבוד"? נשמע לכם הגיוני? לי ממש לא.
החוק הזה הוא חסם משמעותי שעומד בפני אנשים עם מוגבלות שרוצים להשתלב בחברה, לחיות חיים רגילים כמו כל אחד אחר, לתרום לכלכלה, להתפרנס, ולעשות מה שכל אחד מאיתנו עושה: לעבוד. החל משכר נמוך מאוד, 3,700 שקלים, הקצבה של אנשים עם מוגבלות יורדת וככל שהשכר עולה – הקצבה מופחתת עד שהיא נעלמת.
לדפי הפייסבוק והלינקדין שלנו, "סיכוי שווה", מגיעות מאות פניות של אנשים ונשים עם מוגבלות שמספרים לנו שלא משתלם להם לצאת לעבוד, כי הם מפסידים כסף. כעת, כשהקצבאות יועלו לסכום של כ-3,700 שקלים, ההפסד של אנשים עם מוגבלות שעובדים יגדל, ובעצם לא ישתלם לאנשים עם מוגבלות להשתלב בעבודה ולהתפרנס. לכן עדיין נדרש שינוי יסודי בחוק לרון.
יש עוד נזקים שהחוק גורם. הוא מעודד אנשים עם מוגבלות לעבוד בתפקידים שהשכר בהם נמוך מאוד כדי שישמרו על הקצבה שלהם. או יותר גרוע: הוא מדרבן נכים לעבוד ב"שחור", וזה אומר שהחוק מאלץ אותם לשקר, ולעבוד בלי תנאים סוציאליים ובלי זכויות.
בגלל החוק הזה אנשים עם מוגבלות מעדיפים לעבוד בתפקידים זוטרים ולא ומשמעותיים, שמרוויחים בהם שכר נמוך. זה יוצר "תקרת זכוכית" לאנשים עם מוגבלות ומקשה עליהם להגיע לתפקידים בכירים, כי אז הם מתחילים לעשות חשבון של הפסד כספי. למעשה, החוק "תוקע" אנשים עם מוגבלות בתחתית סולם הדרגות של ארגונים.
החוק בוחן אנשים עם מוגבלות לפי יכולת ההשתכרות שלהם, במקום להתייחס לנכות שלהם. וזה מעוות: הרי הקצבאות אמורות לכסות את ההוצאות הגדולות שיש לאנשים עם מוגבלות בגלל מצבם הבריאותי: טיפולים, מכשור, תרופות ועוד. זו אחת מהסיבות לקבלת קצבה. לא נכון לקשור בין הגובה של הקצבה לכושר ההשתכרות של אנשים עם מוגבלות. צריך לשים את הדברים על השולחן: הקצבה מטפלת בצרכים המיוחדים של אנשים עם מוגבלות. היא לא קשורה לכמה הם מרוויחים.
לפני כשלוש שנים פרסם מבקר המדינה דו"ח שלפיו הכלכלה הישראלית מפסידה כתוצאה מאבטלה של אנשים עם מוגבלות 5 מיליארד שקלים כל שנה. הקביעה הזו מתבססת על מחקר של משרד הכלכלה, שבדק את הנזקים כתוצאה מחוסר השילוב בעבודה. כלומר: אם נשלב אנשים עם מוגבלות בשוק העבודה - הכלכלה הישראלית תרוויח כסף רב ותצמח.
הטיעון המרכזי (והדמגוגי) של המתנגדים להעלאת ה"דיסריגארד" הוא שרוב האנשים עם מוגבלות לא עובדים. זה טיעון שגוי משתי סיבות: הראשונה היא שיש עשרות אלפים מהם לפחות שכבר עובדים, והשנייה היא שאנשים עם מוגבלות נמנעים לצאת לעבוד כי הם מפסידים כסף בגלל חוק לרון, שמעודד אותם להישאר בבית. אם יבטלו את ההפסד הכספי שלהם – נראה את רובם משתלבים בשוק העבודה.
ה"דיסריגארד" שממנו מתבטלת הקצבה צריך לעלות לסכום של 15,000 שקלים. פי 1.5 מהשכר הממוצע במשק. אבל לפחות בטווח הזמן המיידי, יש להעלות אותו לגובה שכר המינימום ולאפשר למעשה לאנשים עם מוגבלות שעובדים להרוויח שכר מינימום בלי לפגוע להם בקצבה.
הכותב הוא מייסד דף הפייסבוק והלינקדין "סיכוי שווה" לשילוב אנשים עם מוגבלות בעבודה ובחברה.
לפנייה לכתב/ת 
