רוחות מלחמה בחסות חששותיו של נתניהו
לישראל לא דרושים מנהיגים מתלהמים ומצייצים, אלא שקטים ואמיצים. אין לי מושג איך אפשר להכות את איראן לפני שיהיה מאוחר מדי, אבל יש לי חשש עמוק שראש הממשלה הנוכחי אינו האיש שיעשה את זה
השבוע, כתוצאה מהמלצת המשטרה להעמיד לדין את ראש הממשלה בחשד לשוחד, חגגנו כאן בארץ קרנבל תקשורתי מסחרר ומרהיב עין. בהמולת ההצהרות וההשמצות של ידידים ויריבים של נתניהו, רק מעטים שמו לב לאירוע נוסף שקרה, ולדעתי חשוב יותר ומסוכן יותר אפילו מראש ממשלה מושחת: העובדה שאיראן תקפה ישירות ובאופן גלוי את ישראל. שמתם לב? ממש כך. בשבת שעברה שיגרה איראן כלי טייס בלתי מאויש לתוך שטחה של ישראל, וזמן קצר אחר כך הפילה סוריה מטוס קרב ישראלי, שנפגע ככל הנראה עמוק בתוך שטחנו.
מדוע זה כל כך חשוב? כי הצירוף של שני האירועים האלה, יחד עם הגיבוי הפומבי והתמיכה המעשית שנתן פוטין למעשי התוקפנות של איראן וסוריה, פוגע פגיעה קשה ומסוכנת בנכס האסטרטגי היקר והחשוב ביותר של מדינת ישראל – כוח ההרתעה שלה. ולדעתי את זה צריך לתקן, ומהר.
אין לי מושג מה נאמר בשיחת הטלפון של פוטין ונתניהו בשבת שעברה בשעות הצהריים. אבל אני יודע שבעקבות השיחה הזאת נעצרו מיד ההתקפות המדויקות וההרסניות של חיל האוויר על מטרות סוריות ואיראניות בסוריה. הרושם שנוצר הוא שפוטין הזהיר את נתניהו מפני פעולות נוספות, ונתניהו ציית לו. לדעתי, זה רע מאוד.
**
בשנת 1900 כתב טדי רוזוולט, הנשיא שהפך את ארצות הברית למעצמה עולמית, משפט נפלא שהפך להיות מזוהה איתו מאז ועד היום - "דבר ברכּוּת ושא איתך מקל גדול". זאת לא רק מדיניות אלא גם עצה למנהיגים, עצה שלא נס ליחה עד היום.
ראש הממשלה ושר הביטחון של ישראל עושים בעקביות בדיוק את ההיפך: הם צווחים ומאיימים ומשחררים עוד ועוד הצהרות לוחמניות נגד איראן וסוריה בטוויטר ובפייסבוק (אני כל כך אוהב את השם "ציוצים" להגיגים האלה). אבל באותו הזמן, במציאות, הם משלימים עם התהדקות טבעת החנק האיראנית מסביב לישראל, ומסתפקים בפעולות "קוסמטיות", פעולות שלא יביאו לעימות כולל. במילים פשוטות: נתניהו וליברמן מפחדים. ולדעתי, מדינת ישראל לא יכולה להרשות לעצמה את הפחדנות שלהם.
לפני קצת יותר מ-20 שנה כתב האלוף ישראל טל, מגדולי המצביאים של המאה ה-20, ואחד האנשים האמיצים והחכמים שחיו כאן, ספר שהפך להיות הצוואה הרוחנית שלו, "ביטחון לאומי – מעטים מול רבים". בספר הזה פורש טל את תורת הביטחון של ישראל.
טל מתאר כיצד הגיעו לאחר קום המדינה בן גוריון וקומץ מפקדים בכירים בצה"ל למסקנה שמדינת ישראל תצטרך להתקיים במזרח התיכון עוד שנים רבות בצל עוינות של שכנותיה, ומול רצון מתמיד בהשמדתה. הם הבינו את יחסי הכוחות המספריים הבלתי אפשריים בין ישראל לבין המרחב המוסלמי שסביבה, והם הבינו עוד דבר, חשוב מאוד: שמדינת ישראל אינה יכולה להרשות לעצמה להפסיד במלחמה כוללת אפילו פעם אחת. הפסידה – הושמדה. כי מדינת ישראל, גם בגבולות ארץ ישראל השלמה, היא מדינה בלי עומק ובלי יכולת ספיגה.
מדינות ערב ואיראן יכולות להרשות לעצמן להפסיד מול ישראל פעם אחר פעם, כפי שאכן קרה, אבל לא אנחנו. ולכן, לנוכח התנאים הלא-סימפטיים האלה, החליטו אדריכלי תורת הביטחון של ישראל על הימור נועז, שהוכיח את עצמו עד היום: הם הפכו את צבא ההגנה לישראל לצבא ההתקפה לישראל. האסטרטגיה היא הגנה על קיום המדינה, אבל הטקטיקה היא תמיד התקפה. מאז ועד היום טיפח צה"ל את היכולות ההתקפיות שלו, על חשבון היכולות ההגנתיות שלו.
הרעיון היה להרתיע את האויבים של ישראל מלתקוף אותה, על ידי איום במכה מהירה, מכאיבה והרסנית למי שינסה. כפי שניסח זאת טל: "מי שרוצה מלחמה, יקבל אותה; ומי שאינו רוצה מלחמה – שייזהר ויחזור בו ואל ינסה את ישראל".
**
נניח שתקיפות מנע של חיל האוויר יחד עם כל שרביטי הקסמים וכיפות הברזל שלנו, יצליחו להשמיד או ליירט 97% מן הטילים שיעופו לכאן. מאחר שברשות חיזבאללה והאיראנים יש היום כבר יותר מ-100 אלף טילים, מדובר ביותר מ-3,000 פגיעות בעורף הישראלי, בנתב"ג ובבסיסי חיל האוויר. זה לא נעים וכואב, אבל עדיין נסבל.
אבל ברגע שלטילים האלה יהיו מערכות שישפרו את הדיוק שלהם – ועל זה איראן עובדת במרץ היום – מדובר באיום גדול מאוד עלינו. לדעתי זה עלול לקרות בעתיד הקרוב, ואת זה צריך למנוע בכל מחיר, גם במחיר של מלחמה מחר בבוקר. כי לאיראנים יש הרבה שכל, הרבה כסף והרבה זמן, ובמצב הנוכחי במזרח התיכון, הזמן אינו משחק לטובתנו.
לאור ההצהרות הלוחמניות שלו, היינו מצפים שנתניהו יעשה את מה שצריך לעשות. על פי תורת הביטחון, כשההרתעה כושלת והאויב מגביר את כוחו ואת הנכונות שלו לפגוע בישראל – עליו להנחית מכת מנע כזאת שתחדש את ההרתעה. זה מה שצה"ל יודע לעשות. אבל את זה נתניהו מפחד לעשות. והוא מפחד, לדעתי, מסיבה פשוטה אחת – אחרי מלחמות, גם מלחמות שמנצחים בהן, מחליפים אצלנו את ראש הממשלה.
כך קרה לגולדה, לבגין ולאולמרט. נתניהו יודע ומפחד. המצב הנוח לנתניהו, המצב המשמר את שלטונו כבר יותר מעשור, הוא אווירה מתמדת של איום ומשבר, אווירה של כמעט-מלחמה, בלי מלחמה כוללת של ממש. האיראנים מבינים את זה היטב, ולכן הם מעזים, בחסות פוטין, להתגרות בנו עכשיו יותר ויותר.
למדינת ישראל לא דרושים מנהיגים מתלהמים ומצייצים, אלא מנהיגים שקטים ואמיצים. לא צעקות ואיומים, אלא מקל גדול. אין לי מושג איך אפשר להכות את איראן מכה שתעצור את התהליך המסוכן של דיוק ארסנל הטילים שלה ושל החיזבאללה נוכח התמיכה של רוסיה, לפני שיהיה מאוחר מדי. אבל יש לי חשש עמוק - והלוואי שאתבדה - שראש הממשלה הנוכחי אינו האיש שיעשה את זה.
לפנייה לכתב/ת 
