מלחמת הקיום שלנו
המאבק על "ידיעות אחרונות" הוא מאבק על נפשה של עיתונות ישראלית עצמאית, ביקורתית, חופשית, רבגונית, שאינה נסמכת על שולחנם של אילי קזינו אמריקנים או על נדיבותם של מו"לים גרמנים
המיליארדר היהודי־אמריקני שלדון אדלסון, בעלים של רשת בתי קזינו באמריקה ובאסיה, הקים את החינמון “ישראל היום” כדי לחסל את העיתון שבו אני עובד - “ידיעות אחרונות”. בחודשים שקדמו להוצאת "ישראל היום", בתחילת 2007, הזדמן לי לשוחח, ולא פעם אחת, עם אדלסון. ראיינתי אותו לפני כן, והכרתי אותו כעיתונאי. “אני רוצה לממן עיתון חינם בישראל”, הצהיר אדלסון, “משום שהעיתון שלך, ‘ידיעות אחרונות’, הוא אנטי־פטריוטי, אנטי־לאומי, אנטי־ביבי. באשמתכם דעת הקהל בארץ לא מודעת לסכנה של הטרור האיסלאמי המתגבר ומוכנה לוויתורים לערבים. אני אוציא לאור עיתון שיחזיר את הרגש הפטריוטי־הלאומי ויאפשר להביא בהגינות את דברי נתניהו לציבור” (אני מצטט מהזיכרון).
אדלסון לא קרא עברית, וכל מה שידע על “ידיעות אחרונות” סופק לו על ידי נתניהו ומקורביו. לנתניהו היה כבר אז תסביך “ידיעות אחרונות”, קיבעון על העיתון. הוא הדביק בו בהצלחה את אדלסון. “לא תעצרו אותי”, הטיח בי אדלסון, “כי אני סופר־מיליארדר עם אידיאה ומטרה”. מטרה אחת: לנסות להרוס את “ידיעות אחרונות” כדי לפנות מקום לחינמון־ביטאון של נתניהו, ולסלול בכך את דרכו לראשות הממשלה. ואכן, בבחירות לכנסת ב־2009 כוחו של הליכוד בהנהגת נתניהו זינק ב־140% - מ־12 ל־27 ח”כים, ומאז נתניהו הוא ראש ממשלות ישראל.
בלית ברירה, “ידיעות אחרונות” נאלץ לצאת לקרב הגנה על חייו כעיתון. קרב שנראה חסר סיכוי: לרשותו של החינמון עמד ועומד הכיס העמוק, נטול התחתית, חסר החשבון, של המו”ל הסופר־מיליארדר אדלסון. זו הייתה ועודנה מלחמת קיום, שתילמד בפקולטות לתקשורת. השתתפו בה כולם: עיתונאי “ידיעות אחרונות” ועובדי הדפוס; עובדי המינהלה וההפצה; המנהלים, העורך הראשי והמו"ל נוני מוזס. לא מפתיע שבמהלכה עשינו שגיאות. גם אני עשיתי שגיאות. גם מוזס שגה, במיוחד כשהתפתה לנהל משא ומתן חשאי (כביכול) בנושא “ישראל היום” עם נתניהו ולא דחה על הסף את הצעת ביבי שהדיפה סירחון למרחקים. על כך מוזס שילם, משלם וישלם מחיר משמעותי.
לאכזבתי, רק מתי מעט בעיתונים ובאמצעי התקשורת האחרים נתנו לנו גב או הושיטו תמיכה במלחמת ההגנה שלנו מול "ישראל היום". היו ששתקו, היו ששיפשפו ידיים בהנאה והיו ששיתפו פעולה מסחרית ועיתונאית עם המזימה של אדלסון. והיו שצהלו ממש, הצטרפו בחדווה להסתה הפרועה נגדנו. לא הבינו, או יותר נכון לא רצו להבין, שהמאבק על “ידיעות אחרונות” הוא מאבק על נפשה של עיתונות ישראלית עצמאית, ביקורתית, חופשית, רבגונית, שאינה נסמכת על שולחנם של אילי קזינו אמריקנים או על נדיבותם של מו”לים גרמנים עם עבר מוכתם ואוליגרכים רוסים.
והיו שקיוו, ועודם מקווים, שהניסיון לחיסול הממוקד של “ידיעות אחרונות” יעלה את מספר המנויים שלהם. שהם ירוויחו מהיחלשותנו. לא תרוויחו. אני מבטיח לכם: אף קורא שלנו לא יהיה קורא שלכם. וכאן המקום להערה אישית: במהלך 40 שנות עבודתי כעורך וכפרשן כלכלי ב”ידיעות אחרונות” היו לי שיחות ספורות בלבד, נדירות ביותר, עם נוני מוזס על תכנים. ברובן נתגלעו בינינו חילוקי דעות. נשארנו לא מסכימים.
למרות מיליארד השקלים שהשקיע אדלסון בניסיון לסתום לנו את הפה, “ידיעות אחרונות” שרד. ולא סתם שרד - ניצח. החינמון של אדלסון הוא היום רק צל חיוור של העיתון שהאיש תיכנן להוציא לאור. העיתון שלי לא חף ממגרעות אבל צריך להיות עיוור צבעים גמור כדי לא להתרשם ולהתפעל מאיכותו ומעוצמתו העיתונאית ומתרומתו לשימור הדמוקרטיה השפויה בישראל.
לפנייה לכתב/ת 
סבר פלוצקר
צילום: יהונתן צור, אבי חי
מומלצים
