גירוש בעייתי. פתרון "המדינה ה-3" של ישראל
במשך שנים מנסות מדינות המערב לצמצם את מספר המהגרים בשטחיהן כשאחת הדרכים היא העברתם ל"מדינה שלישית בטוחה". גם ישראל החליטה לפעול באותה דרך, אבל באופן מרחיק לכת, שנוי במחלוקת ובעיקר לא מוסרי
זה שלושה עשורים שכלל מדינות המערב מחפשות דרכים להפחית את מספר המהגרים ה"בלתי סדירים", כולל פליטים, המגיעים לשטחן ושוהים בהן. עם זאת, צריך לזכור כי תרומתן של מדינות המערב לאירוח פליטים מזערי בהשוואה למדינות מתפתחות. בזמן שמספר הפליטים והעקורים העולמי הגיע לשיא חדש בשנת 2016 (65.6 מיליון), רק 14 אחוזים מפליטים אלה הצליחו להגיע אל מדינות מפותחות. 86 אחוזים נשארו במדינות מתפתחות, חלק ניכר מהם במדינות העניות ביותר בעולם כולל קמרון, צ'אד, קונגו ואוגנדה.
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
לא גן עדן, דיקטטורה. המדינה שמחכה למבקשי המקלט
אחד מהאמצעים המגבילים שבהם מנסות להשתמש מדינות מערביות רבות הוא רעיון "המדינה השלישית הבטוחה". רעיון זה גובש באירופה בסוף שנות ה-80 של המאה העשרים ומאז התפשט למדינות רבות בעולם. הוא מגלם מדיניות שמאפשרת למדינת היעד להחזיר מבקשי מקלט למדינה שדרכה הם עברו והיא אינה מדינת מוצאם ("המדינה השלישית"), מבלי לבחון את בקשת המקלט שלהם. הבקשה, כך אומרים הסכמי "מדינה שלישית בטוחה", תיבחן במדינה השלישית לאחר החזרתם של מבקשי המקלט אליה. כך למשל באירופה, במסגרת מערכת "דבלין" או במסגרת הסכמי מדינה שלישית עם טורקיה ומדינות נוספות, וכך בארצות הברית וקנדה, במסגרת ההסכם ביניהן. מבקשי מקלט נשלחים חזרה למדינות דרכן הם עברו.
נושאות בנטל: מקנדה ועד יוון
לא רק בבתי משפט, אלא גם בקרב מקבלי החלטות ואזרחים, רעיון זה מעורר ביקורת קשה מסיבות רבות. בקנדה, למשל, מוחים מתנגדיו נגד החזרת מבקשי מקלט על רקע להטב"י או מגדרי מקנדה לארה"ב, שכן הסטנדרטים האמריקניים להגנה על קבוצות אלה נמוכים משמעותית מאלו הקנדיים. באירופה טוענים המוחים, בין היתר, שמערכת דבלין גורמת ל"הטיית הנטל" באופן לא צודק, כך שמדינות הגבול, כמו איטליה ויוון, נושאות בנטל לא פרופורציונלי, שהרי מרבית מהפליטים חוצים דרכן כדי להיכנס ליבשת.
בשנים האחרונות מנסה גם מדינת ישראל להסתמך על רעיון "המדינה השלישית הבטוחה". במשך ארבע השנים האחרונות עודדה ישראל אריתראים וסודנים השוהים בשטחה לעזוב, במסגרת של "עזיבה מרצון", לשתי "מדינות שלישיות" עמן חתמה הסכמים (חשאיים). עם הזמן נחשף כי המדינות שאליהן מגיעים העוזבים הן אוגנדה ורואנדה וכי בהגיעם לשם הם לא מצליחים לזכות בהגנה ובזכויות בסיסיות. למרות זאת, הודיעה הממשלה באחרונה על כוונתה לגרש אריתראים וסודנים ל"מדינה שלישית" גם ללא הסכמתם.
גם תומכי הגירוש וגם מתנגדיו משווים בין התוכנית הישראלית לבין מדיניותן של מדינות מערביות אחרות, על מנת לאמוד את חוקיותה של התכנית מבחינת הדין הבינלאומי ואת השלכותיה הפוטנציאליות על מעמדה של ישראל בעולם. תומכי הגירוש מצביעים על התקדימים שהוזכרו, במסגרתם מדינות מערביות שולחות מבקשי מקלט למדינות שלישיות. מתנגדי הגירוש מצביעים על הבדלים חשובים בין תקדימים אלו לבין התוכנית הישראלית.
פליטים או מהגרי עבודה לא חוקיים?
ראשית, ההשוואה בין שליחת אדם לרואנדה ושליחת אדם לצרפת או ארה"ב היא כמובן תמוהה. שנית, כאמור בתקדימים האירופאיים ובהסכם האמריקני-קנדי מבקשי מקלט מוחזרים למדינות שהם עברו דרכן, ולעתים אפילו זה לא מספיק ונדרשות זיקות נוספות. המקרה הישראלי-רואנדי שונה בתכלית. אפילו זיקת המעבר אינה מתקיימת: האריתראים והסודנים הרי לא עברו דרך רואנדה בדרכם לישראל. למעשה, מלבד גוון עורם, אין למגורשים שום זיקה לרואנדה. לכן לא ניתן לטעון שמטרת ההסכם היא מניעת "תנועות משניות". אגב, ההסכם הישראלי-רואנדי שונה מהתקדימים הללו בדבר אחד נוסף: הוא חשאי לגמרי ורואנדה בכלל מכחישה את קיומו. גם עניין זה הופך אותו לחסר תקדים בקרב מדינות המערב.
יש שיטענו שהמדיניות הישראלית הרבה פחות בעייתית מהתקדימים המערביים של הסכמי "מדינה שלישית בטוחה", כי המגורשים הם מהגרי עבודה בלתי חוקיים. בפועל, מדובר באנשים שזכאים להגנה בינלאומית ונראה שגם ממשלת ישראל מודעת לכך. לכן אריתראים וסודנים לא הוחזרו ועדיין לא מוחזרים בכפייה למדינותיהם ולכן הממשלה חיפשה "מדינה שלישית" לשלוח אותם אליה.
לאורך השנים נציגי המדינה אפילו קראו למדיניות הישראלית כלפי אוכלוסיות אלו בשמות כמו "הגנה קבוצתית" ו"הגנה זמנית" (אם כי לאחרונה שמות אלה הוחלפו ב"מדיניות אי-הרחקה זמנית"). לכך אפשר להוסיף את עמדת נציבות הפליטים של האו"ם. לאורך השנים הדגישה הנציבות באופן עקבי שהאריתראים והסודנים בישראל זקוקים להגנה בינלאומית וחוסים תחת המנדט שלה. לאחרונה, בנוסף לשתי הודעות ביקורת חריגות נגד תוכנית הגירוש, אחת מנובמבר ואחת מינואר, הנציבות גם הגישה לבית המשפט חוות דעת חריפה באשר לחוסר התפקוד הטוטלי של מערכת המקלט הישראלית. התוצאה של חוסר תפקוד זה היא ש-11 אריתראים וסודני אחד בלבד הוכרו עד היום בישראל כפליטים. אם משווים את זה לממוצע אחוזי ההכרה בעולם (מעל 80 אחוזים לאריתראים ו-60 אחוזים לסודנים) ניתן להגיע לאחת משתי מסקנות: או שבדרך נס הגיעו לישראל כל האריתראים והסודנים שאינם פליטים והפליטים הגיעו דווקא למדינות אחרות, או שמערכת המקלט בישראל לא מתפקדת.
השיטה האוסטרלית
כלומר גם אם המדיניות הישראלית דומה להסכמי "מדינה שלישית בטוחה" בכך שהיא מבקשת לשלוח מבקשי מקלט למדינות שאינן מדינות המוצא שלהם, הרי שבניגוד להסכמים כאלו, ישראל שולחת אותם למדינות שאין להם שום זיקה אליהן, גם לא זיקת מעבר. במובן זה נכון יותר לקרוא לרואנדה (כמו גם לאוגנדה) מדינה "רביעית".
מדיניות כזו, של שליחת מבקשי מקלט למדינה שהם לא עברו דרכה, אומצה בעבר על ידי מדינה מערבית אחת בלבד: אוסטרליה. מאז 2013, אוסטרליה החלה לנקוט בצעדים מרחיקי לכת כדי למנוע ממבקשי מקלט להגיע אליה באופן בלתי סדיר דרך הים. בין היתר, היא דוחפת סירות מבקשי מקלט חזרה לאינדונזיה וסרי לנקה, מבלי לבחון האם הם זקוקים להגנה ותוך הפרה ברורה של הדין הבינלאומי. כחלק ממדיניותה, אוסטרליה גם שלחה מבקשי מקלט, טרם כניסתם לשטחה היבשתי, אל שני מחנות שהיא הקימה ותפעלת בנאורו ובאי מאנוס שבפפואה גינאה החדשה.
המדיניות האוסטרלית גררה ועודנה גוררת גינויים קשים נגדה מצד ארגונים בינלאומיים, כולל זרועות שונות של האו"ם. אוסטרליה כולאת בשני המחנות פליטים (כלומר גם מי שכבר הוכרו שם כפליטים אחרי שבקשתם נבחנה) בתנאים מחרידים. אפשרויות היישוב מחדש שעומדות בפני מי שמוכרים כפליטים הן לא מפתות, בלשון המעטה: פפואה גינאה החדשה או קמבודיה, שתי מדינות שלא יכולות להיחשב "בטוחות", בפרט עבור זרים. ואכן, פליטים רבים סירבו לאפשרויות אלו למרות התנאים הקשים במחנות ונותרו כלואים במשך שנים.
באחרונה הסכימה ארה"ב לקלוט פליטים מהמחנות (הסכמה שהנשיא דונלד טראמפ זעם עליה עם כניסתו לתפקיד), אבל היישום של הסכמה זו מתקדם לאט מאוד. לאורך השנים נחשפו בשני המחנות שערוריות מסמרות שיער של התעללויות מיניות של הסוהרים בקטינים הכלואים, תת-תנאים מבחינת תזונה ובריאות, כלואים שפוגעים בעצמם מתוך ייאוש ועוד.
המדיניות הישראלית הולכת רחוק יותר מהמדיניות האוסטרלית לפחות בהיבט אחד. מי שעתידים להיות מגורשים מישראל חיו כאן שנים רבות, רובם בין שש לעשר שנים (הרי מאז 2013 והשלמת הגדר בגבול מצרים נבלמה הכניסה הרגלית לישראל). בעגה המשפטית הם "צברו זיקות" לישראל. בעגה קצת פחות משפטית הם חיו בישראל באופן חוקי עם ויזות מתחדשות, למדו עברית, והחלו לנסות לשקם את חייהם אחרי מסע הפליטות. במובן הזה (ולפי סעיף 32 לאמנת הפליטים, סעיף איסור הגירוש) לישראל אסור לגרשם בכפייה, נקודה. אפילו לא לשבדיה.
מדינות מערביות אחרות עושות הרבה דברים קשים, מעוררי ביקורת, נגד פליטים ומבקשי מקלט. את זה הן עוד לא עשו. אם התוכנית תצא לפועל, ישראל תהיה הראשונה.
שני בר-טוביה היא דוקטורנטית במחלקה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטה העברית בירושלים ועמיתה בתכנית הבינלאומית Human Rights Under Pressure
לפנייה לכתב/ת 
