הוטרדו מינית ועוזרות לנפגעות: "אם אציל נערה אחת - בשבילי זה הכול"
לירן הוטרדה על-ידי מכר, וכיום היא חוקרת חשודים בעבירות מין, ליאור שהותקפה מצד אביה מתנדבת במרכז סיוע וד' מדימונה שנפגעה בילדותה עובדת עם נערות בסיכון. שלוש נשים מדברות על ההתמודדות עם הפגיעה המינית
"יש מי שחושב שבגלל כיסוי הראש לא אתעסק בדברים האינטימיים, אבל אני יורדת לזה. התחום הזה הוא פיקוח נפש בעיניי". רס"ר לירן אור (37) הייתה בת 23 כשהוטרדה מינית על ידי אחד ממכריה. ההשפלה הקשה שהרגישה והתחושות הקשות גרמו לה לרצות לסייע לנשים שנאנסו והותקפו מינית. לרגל יום האישה הבינלאומי היא מספרת ל-ynet על עבודתה כחוקרת חשודים בתקיפות מין חמורות.
אור אולי נראית ביישנית מבחוץ אבל היא קשוחה מבפנים. היא אם לארבעה ילדים, גרה במעלה אדומים ומקיימת אורח חיים דתי. לפני שלוש שנים היא התגייסה למשטרה ועובדת כיום כחוקרת עבירות מין במחוז ש"י. בנוסף לחקירת החשודים אור גם מסייעת לנשים שהותקפו מינית בהליך הקשה שהן צריכות לעבור.
בחדרי החקירות היא יושבת מול אנשים שביצעו עבירות מין חמורות ומול נשים שהותקפו. אור אומרת שהרבה נשים שנפגעו לא רוצות להתלונן מהחשש לעימות עם האדם שפגע בהן, וגם כי מדובר בהליך שכולל בדיקות רפואיות משפילות. "ההליך הזה לא נעים לאישה או לנערה שהותקפו מינית, הן צריכות למסור פרטי לבוש וכאן נכנסת הרגישות, הנשיות והדאגה שלי. אני מחזיקה אצלי במשרד ערכת פרטי לבוש תחתונה ועם הערכה הזו אני מלווה את הנאנסת לבדיקות הרפואיות. אני נותנת לה אותה מיד לאחר שהיא מוסרת את פרטי הלבוש שלה למשטרה".
אור מספרת שהיא כבר נתקלה בגברים שהתייחסו אליה בזלזול, ואף מעבר לכך. "היה חשוד שהתחיל איתי במהלך החקירה אבל הבין שאין לו לאיפה להתקדם. יש כאלה שחושבים שבגלל שאני עם כיסוי ראש אז לא ארד לרזולוציות הלא נעימות וכל הדברים האינטימיים, אבל אני יורדת לזה. התחום הזה הוא פיקוח נפש בעיניי".
במסגרת הרוח הגבית שנותן קמפיין ה-MeToo#, אור מעבירה מסר לנשים לרגל יום האישה הבינלאומי: "אל תתנו לאף אחד לקחת לכן את החלומות ולגמד אתכן. ובפן של עבירות המין: זה לא משנה מה אתן לובשות, מה אתן אומרות ומה אתן משדרות - לאף אחד אין זכות לגעת בכן".
"גדלתי במשפחה של גילוי עריות"
ליאור גל כהן, (53) מתל אביב, חוותה תקיפה מינית מתמשכת מצד אביה מגיל 10 עד 17. "לא התלוננתי, פעלתי ממש לפי הספר – 'לא מדברים, לא מתלוננים'", היא מספרת. "התחלתי לדבר על זה בגיל 20 אבל לא פניתי לרשויות. היו כאלה שכאשר חשפתי את זה בפניהם התעלמו, לא הבינו או לא רצו להבין. גדלתי במשפחה של גילוי עריות, על כל המשמעויות והמורכבויות של זה. זו התמודדות לכל החיים".
ליאור מספרת כי עברו שנים רבות עד שהיא חזרה לעסוק בפצע הפתוח. "בגיל 40 נפתחו לי שערי שמיים", היא מתארת. "חשבתי לעצמי - 'אני טיפלתי בעצמי ואני כבר בסדר, אז אני יכולה ללכת לעזור לאחרות'. אז התחלתי להתנדב במרכז סיוע לנפגעות תקיפה מינית. חשבתי שאני כבר אחרי זה ודרך ההתנדבות הבנתי שאין דבר כזה באמת 'אחרי'. מה שחשוב זה מי מנהל את מי. האם הפגיעה מנהלת אותי או שאני מנהלת את הפגיעה. ההתנדבות והסיוע לאחרות הם גם התמודדות עצמית".
ליאור מוסיפה כי עצם העובדה שהיא נפגעה בעצמה, עוזרת לה לקרב אליה את הנפגעות שלהן היא מסייעת. "נפגעות לפעמים מרגישות ש'זר לא יבין', שאת לא יכולה באמת להבין אם לא עברת את זה. אני מרגישה שמצאתי את המשמעות ואת הייעוד שלי בחיים. זה אומר שאם מחר בבוקר אני זוכה בלוטו, אז מחרתיים בבוקר אני פותחת את היומן וממשיכה לעשות בדיוק אותו דבר".
ד', (32) מדימונה, חוותה גם היא פגיעה מינית בילדותה מצד בן הזוג של אמה. בעקבות התקיפה שעברה כבר בגיל שבע יחסיה עם האם הלכו והתערערו והיא עברה לפנימייה בכיתה ה'. "עד גיל 15 לא סיפרתי על המקרה לאף אחד", היא אומרת. "בגיל 15 סיפרתי לאימא שלי והיא לא האמינה לי, ומשם הידרדרתי לסמים ולניסיון אובדנות. עד גיל 18 הייתי בפנימייה, וכל הזמן דאגו לומר לי שממני לא ייצא כלום. זה חלחל לתוכי ואמרתי שאני חייבת להראות לעולם שייצא ממני משהו, עם כל מה שעברתי".
בשל האשפוזים הפסיכיאטריים שעברה צה"ל לא הסכים לגייס את ד'. היא לא ויתרה וחיפשה עמותות שבהן תוכל להתנדב במסגרת השירות הלאומי, שם פגשה נערות בסיכון. "היו נערות שהודו בפניי לראשונה שהן נפגעו מינית", היא סיפרה. "בבית, בבית הספר, ברחוב. עצם העובדה שלא הייתי עובדת סוציאלית גרמה להן להרגיש יותר בנוח לבוא ולדבר איתי. הייתי משתפת אותן בסיפור החיים שלי ומשתמשת בזה בשביל לעזור להן. לפעמים לא הייתי צריכה בכלל לדבר. הן ראו אותי כמודל לחיקוי, הן ראו את הדרך שעשיתי".
"פרצו את קשר השתיקה"
אחרי שהתחתנה והביאה לעולם שלושה ילדים, ד' החליטה לחזור ולעבוד עם נערות בסיכון בבית החם של עמותת "יחדיו" בדימונה. "אף פעם לא עברתי איזשהו טיפול עקב הפגיעה", היא מספרת. "יש לי חסמים והנפש שלי עדיין לא מוכנה לעשות את זה. אבל לאורך כל השנים מאז שהתחלתי לעבוד עם נערות אני מרגישה שאני עושה איזשהו טיפול עצמי. זה רק מדרבן אותי לעזור להן יותר כי אני עוזרת גם לעצמי במקביל. גם אם אציל נערה אחת בישראל, צעירה אחת, אישה אחת - בשבילי זה הכל".
"יום האישה הבינלאומי הוא הזדמנות חשובה לזכור כי יש צורך בשינוי מערכתי עמוק כדי להפוך את החברה הישראלית לשוויונית ולאפשר שוויון זכויות והזדמנויות לנשים ולנערות", אומרת אורית סוליציאנו, מנכ"לית איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית. אנחנו נאבקות מדי יום לסייע לאלפי נפגעות ויודעות שחלק מההתקדמות העצומה בתחום נובעת מנשים ונערות שפרצו את קשר השתיקה ועצרו את הניצול והפגיעה".
סוליציאנו סיפרה כי "במרכזי הסיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית ברחבי הארץ יש אלפי מתנדבות ומתנדבים שמלווים את הנפגעות בכל ההליכים. במרכז בירושלים פועל מזה 17 שנה פורום 'קיימות', וחברות בו נשים בוגרות וקבוצות תמיכה לנפגעות. נשים שהביעו רצון וצורך לפעול במסגרת שתאפשר שימוש בניסיונן הכואב, ותמנף אותו לעשייה חברתית שתרחיב ידע ומודעות לנושא הפגיעה המינית".
עדי לברון-עטיה, מנהלת "הבתים החמים" וממונה על הטיפול בהטרדות מיניות בעמותת "יחדיו", מציגה דעה לא שגרתית כלפי קמפיין MeToo#: "ביום הזה אנחנו מרגישות הרבה מאוד עוצמה וכוח. אין ספק שבשנים האחרונות יש שינוי לטובה במסוגלות שלנו כנשים לשבור את קשר השתיקה סביב הרבה נושאים, ואלימות מינית במיוחד. יחד עם זאת, דווקא היום ראוי להתייחס גם להשפעות האחרות של קמפיינים כמו זה. מצד אחד יש בהם הרבה עוצמה, אך מצד שני נשאלת השאלה מה מרגישות נשים שאינן מסוגלות ואין להן את הכוחות לחשוף את סיפורן האישי.
"החשיפה המאוד פומבית ולעיתים אפילו בוטה של הנשים האמיצות שנחשפו בתקשורת לאחרונה, מעוררת חרדה והמון חשש אצל נשים אחרות", מסבירה לברון-עטיה, "עד כדי כך שאנו עדות לכך שיש נשים שהקמפיין פגע ביכולת שלהן להיחשף, אפילו במעגלים הקרובים ביותר. ועדיין, ביום הזה חשוב לחזק ולעודד את כל הנשים שחוו תקיפה מכל סוג - לצאת ולהיחשף בדרך שלהן".
לפנייה לכתב/ת 
