הסנקציות של אבו מאזן על חמאס - חדשות רעות לפלסטינים ולישראל
מאז נחתם הסכם הפיוס בין פתח לחמאס, הנשיא הפלסטיני לא הסיר את מרבית הסנקציות. על אף שלא פירט מה הן יהיו, אבו מאזן הודיע על החרפתן נגד חמאס כשברקע המצב השברירי ברצועת עזה. הבעיה היא לא הקללות של אבו מאזן שנמצא במצוקה - אלא צעדיו שעלולים להסיט את האש לישראל
כשלפני חצי שנה נחתם הסכם הפיוס (מבין הרבה הסכמי פיוס בעשור האחרון) בקהיר בין פתח לחמאס בקול תרועה רמה, נשמעה הרבה ספקנות של הרבה גורמים – פלסטינים, ישראלים ערביים ובינלאומיים – באשר לסיכויי הצלחתו. ההיגיון היה פשוט – מצרים הצליחה להכניס את היריבים המרים לחדר אחד, אבל דרשה מהם שלא לדון על המוקש הגדול ביותר – קבלת השליטה הביטחונית על רצועת עזה לידי הרשות הפלסטינית ופירוק הזרועות הצבאיות מנשקן.
אז ההנהגות ישבו סביב שולחן אחד בקהיר ואחר כך בעזה, לחצו ידיים, הניפו אותן אל על בחיוך גדול, הצטלמו והבטיחו שהפעם זה אמיתי, שהפעם זה יצליח. אבל הפיל בחדר היה גדול, גדול מדי. ימים ספורים בלבד חלפו עד שאבו מאזן הבהיר מעל כל במה אפשרית שמודל חיזבאללה בלבנון לא יהיה ברצועת עזה. גורמים פלסטינים שונים קבעו בתדרוכים סגורים שאף לא עובד אחד ממנגנוני הביטחון של חמאס ישתלב במנגנוני הביטחון הפלסטינים.
חמאס מצידו הסביר כי המודל המקובל עליו פשוט מאוד: מה שמעל האדמה באחריות הממשלה הפלסטינית ומה שמתחת לאדמה באחריותו. אל תטעו – הכוונה במתחת לאדמה היא לא רק למנהרות אלא לכל דבר הקשור לגדודי עז א-דין אל-קסאם, הזרוע הצבאית של הארגון. מכאן כבר היה ברור שפיוס מלא כבר לא יתקיים, אבל האופטימיים סברו שהפיוס יהיה חלקי – "30% פיוס" היה מי שכינה זאת.
אלא שתוכניות לחוד ומציאות לחוד. חמאס העביר אמנם את השליטה על המעברים לרשות הפלסטינית, פירק את מוצביו הקדמיים ליד מעברי ארז וקרני ונתן לרשות את השליטה על מעבר רפיח (שנותר סגור כמעט תמיד). שרי הממשלה הפלסטינית ברמאללה, מצידם, קיבלו לידיהם את השליטה על משרדיהם בעזה - לפחות על הנייר. אבל שם זה פחות או יותר הסתיים.
ניצני הסלמה
רבים סברו שמכאן הליך הפיוס ילך וידעך לאיטו, אלא שאז התרחשו שני פיצוצים – האחד פיזי בדמות המטען שהתפוצץ על שיירת ראש הממשלה הפלסטיני ראמי חמדאללה, והשני בדמות ההתפוצצות המילולית של אבו מאזן אמש על חמאס בישיבת ההנהגה הפלסטינית ברמאללה.
לא רק שאבו מאזן לא הסיר את מרבית הסנקציות שהטיל על הרצועה טרם הסכם הפיוס, אלא שאתמול הוא הודיע על החרפת הצעדים נגדה ונגד חמאס. עדיין לא ברור מה יהיו אותן סנקציות שיוטלו על הרצועה כפי שהוא הבטיח, אך ברור שבמצב הנוכחי הרעוע ברצועת עזה, סנקציות נוספות יעמיקו את המשבר ואת מצוקת האזרחים שם. סיום בטונים אלימים של הסכם הפיוס - משמעו חדשות רעות לפלסטינים, אבל גם לנו.
אז איך זה קשור אלינו? ניסיון העבר מלמד שכשחמאס מזהה בעבוע אזרחי גובר בעזה שעלול להוביל למרי אזרחי נגדו, הוא נוטה להסיט את האש לעבר ישראל. זה יכול להתרחש בצורה של הסלמה חדשה או ניסיון להפתיע את ישראל בתקיפה משמעותית או לחילופין במתן אור ירוק לאלפי עזתים לצעוד לעבר הגבול עם ישראל ובכך לדחוק את צה"ל לפינה שבה כל תגובה תהיה רעה עבורנו. צעדה כזאת, כזכור, כבר נמצאת מעבר לפינה ועתידה להתקיים מתישהו בין יום האדמה לבין יום הנכבה.
ניצני הסלמה כבר החלו גם בעזה, אבל גם בגדה ובמזרח ירושלים בפיגועים שבוצעו בשבועות האחרונים בכל המתווים ובשתי הגזרות: פיגועי ירי, דריסה ודקירה בגדה ובירושלים ופיגועים במתווה של מטען על הגדר ברצועת עזה. באשר לאינדיקציות על סיום הליך הפיוס הנה דוגמה קטנה וטרייה: הבוקר, בפעם הראשונה מאז שחמאס העביר את המעברים לידי הרשות הפלסטינית, הגיעו אנשי ביטחון של הארגון למתחם 4/4 שהיווה את מוצב הכניסה הקדמי של חמאס לפני מעבר ארז. הם עלו על אוטובוס שעמד לצאת מהרצועה למעבר אלנבי דרך ישראל ובדקו את כל היושבים בו. בסיום הבדיקה הם הניחו לאוטובוס לצאת לדרכו. חצי שנה זה לא קרה ודווקא היום, יממה אחרי נאום גט הכריתות של אבו מאזן מחמאס, זה התרחש.
מי שדחף כמעט יותר מכולם בחמאס לכיוון הפיוס היה מנהיג הארגון בעזה יחיא סינוואר. אלא שעם התמסמסות התהליך בחודש האחרון, סינוואר כמעט נעלם מהבמה הציבורית. אתמול הוא היה אמור לארח במשרדו את הפלגים הפלסטיניים כדי לדון במצב הפיוס. הפגישה התקיימה במשרדו, אך הוא בלט בהיעדרו ואת מקומו החליף סגנו חליל אל-חיה. האם סינוואר נעלם מתחת לרדאר בשל מחלוקות קשות עם הנהגת חמאס על ההתנהלות העיקשת מול פתח? לכך אין כרגע תשובה, אך סביר שיש קשר בין הדברים.
הקרע הפלסטיני-האמריקני
ומה לגבי פרשת ה-"בן כלב"? נכון, אבו מאזן קילל אתמול את שגריר ארצות הברית בישראל דיוויד פרידמן במילים קשות, אולם החלק הזה היה מינורי בנאומו אמש שהוקדש כמעט כולו להשתלחות בחמאס. הקללה העסיסית תפסה את הכותרות, אך היא לא משנה את המצב הנתון שקיים בין רמאללה לממשל האמריקני הנוכחי מאז הכרזת ירושלים של טראמפ – נתק מוחלט וקרע שספק אם יהיה ניתן לאיחוי כל עוד הממשל הנוכחי נותר בשלטון וכל עוד אבו מאזן יושב בכיסאו.
אבו מאזן נמצא במצוקה והוא לא באמת זוכה לרוח גבית ממדינות ערב וגם לא מהאיחוד האירופי. אבו מאזן מרגיש בודד, הפתיל קצר מאוד, הגיל מופלג והבריאות לא בשיאה. דוקטרינת אבו מאזן כשלה והוא לא הצליח להביא באמצעותה מדינה לעמו. בשל כל הסיבות הללו כבר לא איכפת לו להישמע הרבה פחות דיפלומטי והוא אומר את כל אשר על ליבו.
אבל השלכות הקללה העסיסית הזאת על ישראל הן כאין וכאפס בהשוואה להשלכות שעלולות לעמוד לפתחנו אם הסנקציות שלו על עזה יובילו אותה לסף קריסה. לכן חשוב יותר להתעסק יותר בזה ופחות בסוגיות "איבן אל-כלב" או "ייחרב ביתכ".
לפנייה לכתב/ת 
