"דגן יצא מהחדר ותהיתי איך הסורים הקימו כור וזרועות המודיעין לא הבחינו"
אולמרט מתאר את השיחה הדחופה - רגע הבשורה מפי ראש המוסד על הקמת המתקן הגרעיני - ומי היו שותפי הסוד הראשונים. הפרק המלא מספרו מתפרסם היום ב"ידיעות אחרונות" במוסף "7 ימים"
ב-1 במרץ 2007 קיימתי פגישת עבודה שגרתית עם ראש המוסד מאיר דגן. אחריה נכנסו לחדר עוד כמה מבכירי המוסד. קיימנו דיון מפורט במידע שהחל להצטבר במוסד ובאמ"ן על פעילות חשודה של הסורים בתחום הגרעין ובדרכים לטפל בה. המידע הגיע אלינו ממקורות שונים, והטריד מאוד את גורמי המודיעין. גיבשנו יחד את אופן ההתנהלות שלנו, והנחיתי את גופי האיסוף להגביר את הפעילות בערוץ הרגיש והנפיץ הזה, למרות שמוקד הפעילות של המוסד ואמ"ן היה והמשיך להיות איראן.
אחר כך נכנס לפגישה השגרתית שלנו ראש השב"כ, יובל דיסקין. גם הוא, כמאיר דגן, איש אמיץ לב, ממוקד במשימות המורכבות שהיו מוטלות עליו, חכם, מדויק, שותף נאמן, מהטובים שעמדו בראש שירות הביטחון מאז ומעולם. זו הייתה חוויה מיוחדת במינה לעבוד איתו, אם כי הוא לא היסס להזכיר לי בכל פגישה שהוא אוהד של מכבי תל־אביב. החיסרון הזה לא העיב על יחסינו.
בתום הפגישה נועדתי עם שר הביטחון והרמטכ"ל, ועימם אנשי אמ"ן והיחידות המובחרות, לצורך אישור מבצע. בהמשך השבוע ותחילתו של זה שלאחריו קיימתי שגרת עבודה רגילה של ראש ממשלה: פגישות עם אורחים מחו"ל, דיונים בנושאים כלכליים עם שר האוצר ואנשי משרדו, דיונים עם נגיד בנק ישראל, מפגש עם ראש הרשות הפלסטינית ד"ר מחמוד עבאס ודיונים שוטפים אחרים.
אלא שהפעם הדברים התפתחו אחרת. בבוקר של 13 במרץ צלצל מאיר דגן וביקש להיפגש איתי בדחיפות לעדכון חיוני. אותו יום היה מיועד לסיור ביחידות צה"ל בדרום. המשך ירי הקסאם מרצועת עזה האיץ את התכנון ששקדנו עליו למבצע צבאי אפשרי, והיה לי עניין מיוחד לעמוד מקרוב על ההכנות. החלטתי לקיים את סדר היום ולהיפגש עם דגן מאוחר יותר, כשאשוב למשרדי בירושלים. מחצית מהיום ביליתי עם האלוף בני גנץ, לימים הרמטכ"ל. התרשמתי מאוד מהשקט, הנינוחות והדיוק של גנץ בכל עניין שהציג בפניי.
בשובי ללשכה המתין לי דגן עם סגנו, תמיר פרדו, וראש אגף המודיעין של המוסד, אמנון סופרין. הכנסתי אותם לחדרי. דגן היה חמור סבר. היה לי ברור שקרה משהו חריג גם במסגרת הזו, שבה כמעט שום יום אינו דומה למשנהו. דגן דיווח כי החומר המודיעיני שנאסף - פוענח. אין ספק שמדובר בכור אטומי פלוטוגני המוקם באזור דיר א-זור בצפון-מזרח סוריה.
כור פלוטוגני (המייצר פלוטוניום) יכול לשמש למטרה אחת בלבד: בניית פצצה גרעינית. במילים קצרות ופשוטות, הובהר לי כי במרחק 450 קילומטר בלבד הולכת ונשלמת בניית כור גרעיני, שיוליד פצצת אטום סורית.
דגן לא הכביר מילים. לא היה צורך. בחדר שררה דממה מוחלטת. לפתע נשמעה נקישה בדלת. "לא", קראתי בקול רם, "אבקש לא להיכנס". אך הדלת נפתחה לרווחה בתנופה, ובפתח עמד ראש מערך ההסברה של הממשלה, ינקי גלנטי. מערוץ 2 ביקשו למסור כי הם מתכוונים לדווח שפרקליט המדינה, ערן שנדר, החליט להורות למשטרה לחקור חשד שפעלתי להטיית המכרז של בנק לאומי, כדי לאפשר לידידי האוסטרלי פרנק לוֹאי לזכות במכרז ובבנק. הם מחכים לתגובה שלנו, אמר גלנטי. אמרתי שיגיד להם ללכת לכל הרוחות. גלנטי, שחמק החוצה מופתע, עידן כנראה את התגובה.
דגן יצא לדרכו ונותרתי לבדי. תהיתי בליבי כיצד קרה שלאורך זמן רב כל כך הסורים מקימים כור אטומי ממש מתחת לאפנו, בלי שזרועות המודיעין מבחינות בכך. אבל המחשבה הזו, ורבות אחרות, היו צריכות להידחות לזמן אחר. עכשיו צריך היה לשמור על קור רוח, לארגן את המערכות המורכבות הקשורות בטיפול באתגר המטריד, ולהימנע מטעויות.
ביקשתי להכניס אליי לחדר את ראש הסגל ד"ר יורם טורבוביץ', את היועץ המדיני שלום תורג'מן ואת המזכיר הצבאי גדי שמני. שיתפתי אותם במידע ששמני שמע יחד איתי קודם לכן. ההנחיה הראשונה הייתה להבטיח חשאיות מוחלטת. היה ברור לי כי אם אכן נצטרך להרוס את הכור, אסור שהסורים יידעו כי עובדת קיומו ידועה לנו בכלל. ידעתי שאני יכול לסמוך על המעגל הקרוב ביותר של עוזריי.
פרקליט המדינה הורה באותו ערב למשטרה לחקור את "פרשת בנק לאומי", אך ליבי וראשי היו במקום אחר לגמרי.
הפרק המלא מספרו של ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט - היום ב"ידיעות אחרונות" במוסף "7 ימים"
לפנייה לכתב/ת 
