המספידים טעו בגדול: עיראק - סיפור הצלחה
מדינה מפורקת? בובה של איראן ומשטר האייתוללות? עם נפילת עיראק למערבולת של מאבקים דתיים ועדתיים ולמלחמת אזרחים עקובה מדם, נראה היה ששום דבר טוב לא יצמח ממנה. אבל 15 שנה אחרי פלישת ארה"ב ואחרי שניצחה את דאעש, היא רושמת שיקום מדהים - הרבה בזכות ראש ממשלתה
בימים אלה מציינים בעולם 15 שנים לפלישה האמריקנית לעיראק, ששינתה את הנתיב ההיסטורי שבו צעדה המדינה ובמידה רבה גם את הנתיב ההיסטורי שבו צעד האזור כולו.
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
טכנוקרטית ובולדוזרית. ראש העיר הראשונה של בגדד שוברת מחסומים
עיראק של ערב הפלישה האמריקנית, תחת שלטונו של סדאם חוסיין, נתפשה בעולם ממילא כמדינה סוררת ונצורה הנתונה למשטר עיצומים חונק. בשל העיצומים הבינלאומיים והמגבלות הצבאיות שהוטלו עליה איבדה עיראק את אחיזתה על נתחים ניכרים משטחיה וקל היה לראות בה מדינה "כושלת" שניתן להכריז על מותה ועל סוף דרכה. אין זה פלא, אפוא, שמאז מלחמת המפרץ הראשונה, בשנת 1991, מספידים חוקרים, פרשנים ופוליטיקאים רבים במערב ובישראל את המדינה העיראקית. מגמה זו הואצה מאז הפלישה האמריקנית של 2003, שהפילה את משטר הבעת' והעלתה לשלטון את נציגי עדת הרוב השיעית, שסבלה מדיכוי והדרה תחת שלטון סדאם.
עם נפילתה של המדינה למערבולת של מאבקים דתיים ועדתיים ולמלחמת אזרחים עקובה מדם, נראה היה שיש בסיס אמיתי לטענה שעיראק היא במקרה הרע מדינה מפוררת ומפורקת ובמקרה הטוב מדינת חסות איראנית או "בובה" של משטר האייתוללות.
באוקטובר האחרון, ימים לאחר הכנעת יוזמת משאל העם של הכורדים בצפון המדינה ושבועות ספורים לפני ההודעה הרשמית על מיגורו של ארגון "המדינה האיסלאמית" (דאעש) מכל חלקיה של עיראק, פרסם ראש ממשלת עיראק, חיידר אל-עבאדי מאמר דעה בעיתון "ניו יורק טיימס". במאמר, שכותרתו "עיראק תישאר מאוחדת", טען עבאדי נגד הטענה הרווחת בקרב רבים הממהרים להספיד את עיראק מאז פלישת דאעש לעיראק בשנת 2014 בדבר "מותה של עיראק". במענה לכך, מונה אל-עבאדי את הישגי המדינה העיראקית - כלומר את הישגיו - מאז נכנס לתפקידו בקיץ 2014 וטופח לעצמו ולכוחות הביטחון העיראקיים על השכם על כך שהמצב במדינה בשלוש וחצי שנות כהונתו, שהחלה עם פלישת דאעש, מפריך את התחזיות הקודרות.
מדינה חיונית בתהליכי בנייה
כאמור, אין מדובר רק בשלוש שנים של תחזיות קודרות על סופה של עיראק, אלא על כמעט שלושה עשורים שבהם מוספדת המדינה העיראקית באופן קבוע על ידי חוקרים, פרשנים ופוליטיקאים. לאל-עבאדי יש סיבות מוצדקות בהחלט לטפוח לעצמו על השכם. 15 שנים חלפו מאז הפלישה האמריקנית לעיראק שאיתחלה את כל מערכות המדינה העיראקית ומנגנוניה והפכה אותה לזירת התרחשות של מלחמת אזרחים עקובה מדם ולמקום לא בטוח בעליל. במהלך 15 השנים הללו לא הייתה בעיראק תקופה כמו תקופת שלטונו של אל-עבאדי שמיזגה ביטחון אישי גבוה מאי פעם, יציבות, אחריות, בנייה, שיקום וגם תקווה כמו תקופתו של אל־עבאדי.
התבוננות מעמיקה בנתונים הפוליטיים, החברתיים, התרבותיים והכלכליים של עיראק תחת הנהגתו של ראש הממשלה אל-עבאדי מגלה תמונה שונה בתכלית מהערכותיהם של המספידים. תמונה עדכנית ומורכבת זו של עיראק חושפת מדינה חיונית בתהליכי בנייה, שיקום, חיזוק והתמרכזות. אין משמעות כל זאת כי תמו כל בעיותיה של המדינה העיראקית וכי עתידה סוג בשושנים, אלא שהתמונה המורכבת הזו חיונית בשביל להעריך את המדינה העיראקית ולהבינה על פי המציאות בשטח ולא על פי גחמות המבוססות על אקסיומות לכאורה, שבינן לבין המציאות העיראקית מעט מאוד משותף.
לראשונה זה עשורים רבים יש בבגדד משטר הנתפש כ''בעל בית'' אחראי ומייצב, וזוכה לפופולריות חסרת תקדים מצד העם. מבחינה פוליטית ודיפלומטית, פועל ראש הממשלה אל-עבאדי נמרצות שלא להיתפש כמי שנמצא ''בכיס'' של צד בינלאומי כלשהו ושומר על קשרים קרובים וחמים הן עם השכנות החזקות ממזרח ומצפון, איראן וטורקיה, הן עם השכנות הערביות הסוניות והן עם ארצות הברית. קשה להמעיט בהישגיו של אל-עבאדי, המתחזק במדינה משטר יציב ודמוקרטי. הקלף הפוליטי המשמעותי ביותר שלו לקראת הבחירות, במאי הקרוב, הוא המלחמה בשחיתות ומינוי טכנוקרטים לתפקידי שרים בממשלה. למעשה, עיראק היא המדינה היחידה - אולי להוציא תוניסיה - בכל המרחב הערבי שמתקיים בה שלטון שניתן להגדירו כדמוקרטי, וזה, בשקלול כל הנסיבות, לא פחות מפלא.
אינדיקציה נוספת לחיוניותה של המדינה העיראקית תחת אל-עבאדי ולהצלחתה הרבה היא מיגורו של דאעש מכל השטחים שבהם החזיק במדינה. למרות עזרה מסוימת שקיבלה מכוחות זרים, בעיקר בדמות מטריה אווירית של הקואליציה הבינלאומית בראשות ארה"ב, הצליחה המדינה העיראקית למגר את ארגון הטרור הסוני מכל שטחיה כמעט בכוחות עצמה ותוך שימוש בצבאה ובמיליציות המסופחות אליו (הפשמרגה הכורדית והמיליציות השיעיות של "אל־חשד א־שעבי"). הישג זה מדהים במיוחד לאור העובדה שעם פלישת דאעש לעיראק בקיץ 2014 התפרק צבא עיראק לחלוטין ונפוץ לכל עבר. המדינה העיראקית שיקמה את צבאה המרוסק בתהליך ארוך וסדור, לאחר ששיקמה את המערכת הפוליטית החבוטה. בתוך שנתיים (ובעזרת סיוע שקיבלה מארה"ב לצורך שיקום הצבא, בכסף, חימוש ואימון), הצליחה להעמיד צבא משוקם שנשא כמעט לבדו בעיקר עול הלחימה בדאעש והביא בסופו של דבר למיגורו המלא, שהשלמתו הוכרזה בדצמבר 2017.
במהלך אחד איבדו הכורדים את כל הישגיהם
איום נוסף על שלמותה של עיראק שבו היטיב אל-עבאדי לטפל היה זה שהציבה יוזמת משאל העם הכורדי, שהתקיים ב-25 בספטמבר 2017. הרשויות הכורדיות ביקשו לקבל במשאל גושפנקה רשמית מן הציבור בחבל האוטונומי ליציאה למתווה של עצמאות וקיימו את המשאל למרות אזהרות שקיבלו מכל שכנותיו של החבל, מארה"ב ומבגדד עצמה. לאחר שכ-93 אחוזים מן הציבור הכורדי תמכו ביוזמת העצמאות, פעלו הרשויות בבגדד במהירות לדיכוי היוזמה המאיימת על שלמותה הטריטוריאלית של עיראק. בתוך שבועות בודדים סגרה בגדד, שנהנתה מגיבוי איראני וטורקי, את המרחב האווירי של החבל הכורדי, השביתה את נמלי התעופה והשתלטה על מעברי הגבול היבשתיים של החבל. גולת הכותרת של המאמץ העיראקי הייתה בהשתלטות מחודשת על עיר המחלוקת כרכוכ, שהכורדים ביססו בה בעשור וחצי האחרונים ריבונות דה־פקטו.
מבחינת הכורדים היה אובדנה של כרכוכ מכה כפולה ומכופלת: מעבר לאובדן בארות הנפט המכניסות של כרכוכ, שהיו ממקורות ההכנסה העיקריים של החבל ושהושבו כעת לחיק משק הנפט העיראקי, איבדו הרשויות הכורדיות בחודש אוקטובר 2017 בתוך ימים ספורים הישגים פוליטיים, טריטוריאליים וכלכליים שעל ביסוסם עמלו שלושה עשורים ולצד זאת ספגו מכה מורלית אנושה, הן בפופולריות של הרשויות והן בזו של כוחות הפשמרגה המובסים.
למרות שניתן היה, אולי, לצפות שהדיכוי המהיר והאלים שנקט אל-עבאדי כלפי היוזמה הבדלנית הכורדית יביא לשבר בלתי הפיך עם הציבור הכורדי בשל תחושת אובדן חלום העצמאות, ההתנהלות המדודה והמתונה של אל-עבאדי סביב הפרשה הביאה דווקא תוצאות הפוכות. הציבור הכורדי ניצב, אמנם, בפני שוקת שבורה ביחס לחלומותיו הלאומיים, אלא שאת האשם הוא נוטה כעת לתלות במידה רבה בהתנהלותן הבעייתית והפזיזה של הרשויות הכורדיות ושל הנשיא מסעוד ברזאני ולאו דווקא בדיכוי היוזמה מצד הרשויות בבגדד.
כחלק מהשלכות הפעולה הנמרצת והנחושה של בגדד, נחשפו לעיני הציבור הכורדי לראשונה ממדי השחיתות והמנהל הבלתי תקין שניהלו רשויות החבל בעשורים האחרונים. לאחר הכנעת הרשויות הכורדיות, פנה אל-עבאדי לתושבי החבל באופן ישיר ובטרמינולוגיה פייסנית ואמר להם שהוא רואה בהם אזרחים עיראקים אהובים ושווים ושאינו מטיל עליהם את האשם ליוזמת המשאל כי אם על הרשויות המושחתות ששלטו עליהם. בשל כך, התערבותו של אל-עבאדי בענייני החבל והפקעת הטיפול במגזר הציבורי הקורס של החבל, לא נתפשו על ידי הציבור הכורדי כהתערבות ברוטלית בענייני החבל, אלא כחבל הצלה של החבל מפני עצמו ומפני הנהגתו המושחתת שהביאה אותו לעברי פי פחת. במקביל, סקרים שונים שנערכו בחבל מצביעים על התחזקות של מגמת ה"שיבה לעיראקיוּת" של תושבי החבל הרואים בעצמם שוב אזרחים עיראקיים וגאים בכך.
חלום העצמאות הכורדי נתפש בשלב הזה כחלום רחוק ומימושו כפי שעשו רשויות החבל נתפש כמקור הבעיה ולא כפתרונה ורבים הכורדים, בייחוד מבני הדור הצעיר, המבקשים כעת לחזק את השתייכותם למסגרת המדינה העיראקית ולזנוח לעת עתה חלומות בדלניים שנועדו לכישלון.
עוד בזירה הפנימית, מקדם אל-עבאדי, לראשונה בעיראק החדשה, תפיסה של אזרחות שוויונית, בדומה להתנהלותו במקרה הכורדי. במעשיו הוא מוכיח שבניגוד לקודמו, נורי אל-מאליכי, פיו וליבו שווים והוא אינו נוקט בהעדפה כלפי אף קבוצה באוכלוסייה העיראקית. נתונים המראים כי עיראק של אל-עבאדי נהנית מיציבות פוליטית ומהתעוררות כלכלית, חברתית ותרבותית חסרת תקדים, העניקו לראש הממשלה פופולריות ותמיכה, והציבור העיראקי מזהה אותו כמנהיג שהצליח לחלץ את עיראק מן התהום שבה הייתה שקועה. אל-עבאדי נתפש כמי שהצליח לשקם את עיראק, עקב בצד אגודל, בעבודה קשה ותוך מאבק בשחיתות ובנסיבות כמעט בלתי אפשריות, וכן להשיב לרחובותיה את הביטחון האישי שאבד בעשור וחצי הראשונים לאחר הפלישה האמריקנית ולאנשיה את התקווה, לראשונה מאז 2003.
הפליטים העיראקים שבים לבתיהם
תקווה זו היא כיום נחלתם של מעגלים הולכים ומתרחבים של האזרחים העיראקים הפשוטים: נתונים שפרסמה סוכנות ההגירה של האו"ם בחודש ינואר האחרון מצביעים על כך שלראשונה מאז דצמבר 2013 וראשית המשבר שחוללה פלישת דאעש למדינה, מספר העיראקים השבים לבתיהם גדול ממספר העיראקים העקורים או הפליטים. בסוף השנה הקודמת נרשמו בסוכנויות האו"ם השונות העוסקות בפליטים ועקורים 3.2 מיליון עיראקים ששבו או הוחזרו לבתיהם ולאזורי מחייתם המקוריים מול 2.6 מיליון עיראקים שנותרו במצב של פליטות ועקירה. גם אם מספרי העקורים והפליטים ממשיכים להוות מקור לדאגה ולחוסר יציבות, ברור לחלוטין כי מה שמסתמן כהיפוך מגמה מעקירה לכיוון השבה ושיקום מהווה מקור לתקווה ולא פחות מכך אינדיקציה לאמון שנותן הציבור העיראקי לשלטונו המייצב של אל-עבאדי וליכולתו להמשיך בייצוב המדינה ושיקומה בשנים הקרובות.
על אף ששיקום חורבות המלחמה הארוכה במדינה והשבת העקורים והפליטים יימשכו שנים ארוכות, התקווה שמגמה זו מעוררת ניכרת גם בנורמליזציה של החיים הכלכליים והחברתיים בערים הגדולות: בשנים האחרונות פועל ממשל אל-עבאדי לשיקום התשתיות העירוניות המיושנות והקורסות ולשיפור הביטחון בערים (גם אם תאי דאעש עדיין מוציאים פיגועים פה ושם). השיקום וההתייצבות נותנים את אותותיהם גם בשורה של יוזמות כלכליות וחברתיות חדשות התופסות תאוצה בעריה הגדולות של עיראק. אולי הבולטת והמבטיחה ביותר מבין יוזמות אלה היא הקמתן של חממות היי־טק חדשות בבגדד. אלו מפיחות תקווה לא רק לשיקום פיזי של העיר ושל המדינה, אלא גם להצבתה כמרכז יזמות ופיתוח חשוב על מפת שוק ההיי-טק העולמי ולמתן תקווה תעסוקתית לבני הדור הצעיר העוסקים בתחומי הפיתוח והתכנות.
גם שוק הנפט העיראקי נמלא בשנים האחרונות, תחת שלטון אל-עבאדי, תקווה רבה. מיגור דאעש והכנעת החבל הכורדי השיבו לידיה של הממשלה המרכזית בבגדד את רוב בארות הנפט במדינה, המהוות את המשאב הכלכלי החשוב ביותר שלה. הממשלה העיראקית חתמה על שורת הסכמי ייצוא של נפט עיראקי דרך איראן וטורקיה ושמה לעצמה כמטרה ראשונה במעלה למצות את עתודות הנפט העיראקיות, בייחוד אלה של הבארות בכרכוכ. מטרה זו, שהייתה אחד האתגרים הגדולים של כל הממשלות בבגדד עוד מאז תקופת סדאם, לא יכלה להתגשם בשל הפיצול הפנימי בין הממשלה המרכזית לבין ממשלת החבל הכורדי. אך בעת הנוכחית נפתח לראשונה פתח תקווה לשינוי המגמה ולהגדלת היקפי ייצור הנפט העיראקי וייצואו.
הדרמה הגדולה באמת
אינדיקציה חשובה אחרת לתקווה ולאמון שנותנים העיראקים במדינתם ניתן לראות באחת ההתפתחויות הדרמטיות של השנים האחרונות. במהלך השנה האחרונה החלו מיליציות "אל-חשד א-שעבי" ("הגיוס העממי"), שהוקמו בצו חכמי ההלכה של נג'ף על רקע קריסת הצבא העיראקי במהלך פלישת דאעש בקיץ 2014, להתפרק מנשקן לטובת השתלבות הדרגתית בשורות כוחות הביטחון העיראקיים. מדובר בדרמה גדולה וזאת משני טעמים: ראשית, המיליציות הללו, שבחלקן (ולפחות הגדולות שבהן) מחזיקות גם באגפים פוליטיים ובמפלגות, משתלבות במנגנון הצבאי הרשמי של המדינה העיראקית ולוחמיהן יסייעו בבנייתו וחיזוקו של הצבא העיראקי.
השתלבות זו אמורה לגדר ולצמצם מגמות פרו-איראניות של המיליציות הללו ולצד זאת גם מגמות פרו-איראניות של המפלגות הנלוות להן בזירה הפוליטית העיראקית. שנית - וכאן טמונה, אולי, הדרמה הגדולה באמת - הארגונים הללו פנו למתווה של השתלבות במדינה מרצונן הספונטני ולא בכפייה אלימה מצד המדינה. יש בכך כדי להעיד על האמון שהן רוחשות למדינה העיראקית ולתהליך הפוליטי שמוביל אל-עבאדי במדינה. התודות שהביע קייס אל־ח'זעלי, מנהיג אחת הגדולות והמרכזיות שבין המיליציות הללו, לאל-עבאדי על שילוב המיליציות הללו בכוחות הביטחון מעידות על כך כאלף עדים.
לבסוף, בשנים האחרונות נערכים בעיראק דרך קבע סקרי דעת קהל רבים המבקשים לעמוד על זהותם של העיראקים. באופן הדרגתי ורציף מאז 2003 (עם סטייה קלה וזמנית בשנה שבה פלש דאעש לעיראק), מראים סקרים אלה כי העיראקים גאים במדינתם ובזהותם העיראקית, שבה הם רואים יותר מאי פעם בעבר את מעגל ההזדהות הראשון שלהם, עוד לפני מעגלי ההזדהות האתנית, הדתית או העדתית. הסקר הגדול האחרון מבית מכוני המחקר "טאבה" ו"זוגבי" מצביע על כך ש-50 אחוזים מבני הדור הצעיר (ה"מילניאלס", בני "דור המילניום", או "דור ה-Y") מגדירים עצמם בראש ובראשונה כעיראקים ולא כערבים או כורדים, כסונים או שיעים. הדבר נכון הן עבור הערבים, שיעים וסונים כאחד, וכאמור באופן מפתיע, גם לגבי הכורדים בחודשים שחלפו מאז דיכוי יוזמת משאל העם בידי בגדד.
לסיכום, ניתן לומר, אפוא, כי בשקלול כל הנתונים הללו נראה כי לא רק שכל אלה שמיהרו להספיד את עיראק בעשורים האחרונים טעו טעות מרה, אלא כי עיראק של אל-עבאדי היא כעת אחת המדינות היציבות, המתפקדות והחיוניות ביותר במזרח התיכון. התקווה שנטע אל-עבאדי בלבם של העיראקים באשר למדינתם, יציבותה ועתידה, מתורגמת בשטח לעוד ועוד סימנים המעידים על אמון נרחב במדינה ובעומד בראשה מצד אזרחיה, על השקעות הולכות וגוברות במדינה מצד גורמים חיצוניים ועל גיבוי בינלאומי הולך וגובר למאמצי השיקום והייצוב של הממשלה בבגדד.
אולם הסכנה הביטחונית הממשיכה לרחף מעל המדינה, השחיתות, חוסר היציבות הפוליטי וההשפעה האיראנית במדינה מוסיפים להוות אתגרים משמעותיים בפני מאמצי הייצוב והבנייה מחדש של אל-עבאדי, אך לזכותו של האחרון ייאמר כי הוא אינו מנסה לטשטש את האתגרים הללו ומתמודד עמם בגלוי ובאופן כן ושקוף, באופן המוסיף למפלס התקווה הגובר גם כך, המקנה לו פופולריות נוספת ומעניק לו לגיטימציה גדולה מצד עמו.
עידן בריר הוא חוקר עיראק וכורדיסטאן בפורום לחשיבה אזורית
לפנייה לכתב/ת 
