"קברו אותו עם הנעליים?". רון בן ישי בעקבות אבא

אמי סיפרה לי על נפילתו של אבי רק אחרי שחזרה מההלוויה, שנערכה באישון ליל בירושלים. לימים, כששאלתי אותה מה הייתה תגובתי הראשונה, השיבה: "האמת היא שלא רציתי לדבר איתך, לא ידעתי מה לומר. לא ידעתי איך מספרים לילד בן ארבע שאביו מת. בזמן ההוא לא היו פסיכולוגים שיסבירו לי איך עושים את זה. בסופו של דבר אמרתי לך בפשטות שאביך נהרג במלחמה ונקבר בירושלים. אתה הקשבת, נדמה לי שאפילו לא בכית. אני זוכרת רק ששאלת 'שמו אותו באדמה עם הנעליים?'. כשאמרתי לך 'כן' הסתיימה השיחה".

ברוך בן ישי ז"ל ובנו רון(צילום: שאול גולן)

איני מופתע כלל - לא מכך שזו הייתה התנהגותי כילד ולא מכך שזו הייתה התנהגותה של אמי, פנינה בר-סבר ז"ל, כאלמנה צעירה. גרנו אז בקיבוץ יגור, ליד חיפה. היא לימדה שם ספרות ולשון עברית בבית הספר התיכון. קוד ההתנהגות במשפחתנו תבע איפוק - רגשות לא מחצינים. באותה תקופה זו הייתה התפישה המקובלת לא רק במשפחתנו, אלא ביישוב היהודי בכללותו, שהיה עדיין חברה הנלחמת על קיומה ועל זכותה למקום על פני האדמה. אני משוכנע שהיכולת להדחיק את הרגשות ולהתאפק סייעה לאמי וגם לי, כמו להרבה משפחות אחרות, להתמודד טוב יחסית עם השכול ועם השנים הקשות שבאו אחר כך. אמי נישאה בשנית, ולפני שנים אחדות נפטרה בשיבה טובה.

רק כעבור חמישים שנה, בשנת היובל לעצמאות מדינת ישראל, התעורר בי הרצון לדעת יותר על הנסיבות שבהן נהרג אבי. כך נודע לי שברוך בן ישי (גולומבוביץ), לצד עבודתו כרכז ארצי של פעילויות הנוער של "הדסה", שירת בגדוד "מוריה", אחד משני גדודי החי"ש (חיל שדה, מונח מקביל לחי"ר) של ההגנה בירושלים באותה תקופה. גדוד זה הורכב מאנשי הגנה ותיקים, מסטודנטים מהאוניברסיטה ומצעירים ירושלמים שגויסו בחיפזון בשלבים הראשונים של המלחמה כדי להגן על העיר. ברוך בן ה-34 היה "זקן" יחסית ונמנה עם סגל הפיקוד וההדרכה של הגדוד. רוב בכיריו של הגדוד היו משוחררי הבריגדה היהודית בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ובוגרי פלוגות הנוטרים שהקימו הבריטים בפלשתינה-ארץ ישראל.

לילה אחרון בקיבוץ

בבוקרו של יום שבת 17 בינואר 1948 העביר ברוך שיעור בנשק למגויסים טריים של הגדוד. השיעור נערך בהסתר, באחד מחדריו של "בית שטראוס" בירושלים, הרחק מעיני הבולשת הבריטית. שושנה חפר, שהשתתפה בשיעור ההוא, סיפרה: "ברוך נתן לנו שיעור באקדח ותוך כדי כך סיפר לנו שעדיין אין סימן וזכר ל-35 הבחורים שיצאו לעזרת גוש עציון. בסוף השיעור הוא אמר שהוא יוצא להשתתף בטקס הסיום של של קורס אחר, קורס נשק כבד של ההגנה שנערך בקריית ענבים".

פריצת הדרך בתחקיר הושגה כאשר מאיה גלעד מקריית ענבים איתרה עבורי שני אנשים שהיו עם אבי כשנפצע פצעי מוות. שניהם, שלמה בן חיים וחיים ברוצן, היו חברי קיבוץ מעלה החמישה. הם נפצעו בהתקפה על השיירה שבה היו עם ברוך, אך זכו לחיות עוד שנים ארוכות. מאז פגישתנו הלכו לעולמם, אבל לפני כן הספיקו לספר לי את קורות אותו היום.

ברוך בן ישי

מפי בן חיים וברוצן נודע לי כי אחרי טקס הסיום של הקורס החשאי לן אבי אצל חברו אלתר רכניץ, שהיה גזבר קיבוץ מעלה החמישה. למחרת, בבוקר יום ראשון 18 בינואר 1948, היה אמור לחזור לירושלים כדי להשתתף בישיבת מפקדים של הגדוד ובישיבה של הוועדה הפדגוגית של "הדסה". הוא קבע עם אלתר רכניץ ועם חברתו של רכניץ, צעירה יהודייה מארצות הברית בשם אן שטראוס, לצאת יחד השכם בבוקר בשיירה לירושלים. השיירה הייתה אמורה להוביל פועלים למחצבת מוצא ולהביא לעיר הנצורה אספקה של חלב טרי מהרפתות של קריית ענבים, מעלה החמישה ונווה אילן.

שיירת החלב של הקיבוצים המתינה לשיירה אחרת, שעמדה להגיע מתל אביב, כדי לעבור יחד את הקטע האחרון והמסוכן של הנסיעה לירושלים, מקריית ענבים לכניסה לעיר, בחיפוי המשוריינים שליוו את שיירה התל-אביבית. בשמונה ורבע לערך, משבוששה השיירה מתל אביב להגיע, החליטו אנשי הקיבוצים שלא להמתין עוד ויצאו לדרך לבדם. היום אולי היו מקימים ועדת חקירה בגלל ההחלטה הזו, אבל אז היו ימים אחרים.

על הרצפה, בבריכת חלב

שיירת הקיבוצים כללה ארבע משאיות – אף אחת מהן לא משוריינת – ומכונית פרטית שבה ישבו הנוטרים המלווים. הנוטרים האלה נשאו נשק באישור הבריטים, ונוסף עליהם ישב בכל משאית בשיירה חבר קיבוץ חמוש ברובה. לאבי היה כנראה אקדח מוסתר מתחת לבגדיו. המשאית בראש השיירה הייתה זו של מעלה החמישה. נסעו בה שמונה אנשים: שניים בתא הנהג ושישה בארגז הפתוח של המשאית, בהם אבי, אלתר רכניץ, אן שטראוס, שלמה בן חיים וחיים ברוצן.

חמישים שנה אחר כך נסעתי עם בן חיים וברוצן אל המקום שבו הותקפה השיירה. הגענו לשם בשעת בין ערביים. השמש עמדה לשקוע מאחורי רכס בית מאיר. הכביש לירושלים בשיא מעלה הקסטל – שם עמדנו – המה מכוניות.

"מטח האש הראשון פגע בנו כשהיינו בשיא העלייה, כאן, ממש איפה שעומד גשר הראל", סיפר לי שלמה בן-חיים. "הם ירו מבין הסלעים, מצד שמאל (הצד הצפוני) של הכביש, איפה שנמצא האולפן של מבשרת. אלתר קיבל כדור בראש וראיתי אותו נופל. המשאית המשיכה בנסיעה עוד כ-100 מטר במורד, ואז סטתה ימינה ונתקעה בסלע. הנהג סיפר אחר כך שהתפוצץ לו גלגל והוא איבד את השליטה על ההגה".

הוריו של רון בן ישי פנינה וברוך, עם חייל בריטי שהיה מוצב בירושלים. רון מציץ מאחור

המשכנו במורד, בכיוון מוצא, עוד כמאה מטרים, ואז נעצרנו ליד קיר הסלע שמתחתיו עוד אפשר היה אז להבחין בשרידי הכביש הישן לירושלים. שלמה בן ה-84 דאז, חובש קסקט ונועל סנדלים, המשיך לדבר וקולו רעד מעט. "ישבתי במרכז המשאית, על אחד מכדי החלב. כשהמכונית התנגשה בקיר עפתי החוצה. מצאתי את עצמי שוכב על הכביש, מביט בשמיים וסביבי שפוך חלב. היה יום יפה. היריות נמשכו, וידעתי שאם לא נשיב אש הערבים יירדו אלינו, יהרגו אותנו וישרפו את המשאית. כך הם היו עושים לשיירות שהם עצרו. ראיתי את חיים ברוצן שוכב לידי וידעתי שיש לו רובה. שאלתי אותו: איפה הרובה?".

ברוצן הניצב לצדי, יקה קפדן ולבן שיער שצלקת ארוכה חצתה באלכסון את לחיו השמאלית, שתק עד לרגע הזה, אבל אז פצה את פיו וסיפר ביובש כמי שמדווח על פגישה עסקית: "גם אני עפתי מהאוטו. שכבתי ליד שלמה על הכביש, בין הכדים המחוררים שהחלב זרם מתוכם. קמתי וחזרתי לאוטו לקחת את הרובה. עליתי לארגז ומצאתי אותו, אבל הרצועה נתפסה באחד מכדי החלב, ואז קיבלתי כדור שחתך לי את הלחי ופגע בלסת. חזרתי לשלמה. נתתי לו את הרובה, לקחתי מטפחת והחזקתי את הלחי עד שבאה שריונית בריטית וחילצה אותנו".

כל אותה שעה שכב אבי מחוסר הכרה בין כדי החלב שנשארו על המשאית. אן שטראוס, שעבדה עם אבי ב"הדסה" וישבה לידו על הארגז, סיפרה אחר כך לדודתי מרים שברוך בן ישי ניסה לסוכך עליה בגופו וכך נפגע. היא עצמה נפצעה קל. מעדויות אחרות עולה שאבי, כמו האחרים, ישב חשוף לגמרי על הדופן השמאלית של ארגז המשאית ולכן חטף כמה כדורים בראש ובעמוד השדרה כבר במטח הראשון שירו הערבים. למעשה כל האנשים שהיו במשאית ממעלה החמישה נפגעו. הנהג והנוסע שישב לידו נותרו לכודים בתא. שאר המכוניות שהיו בשיירה האיצו, עקפו את המשאית הפגועה והמשיכו בדרכן לירושלים כדי להזעיק עזרה. הנוטרים במכונית הליווי השיבו אש דלילה.

הישרדות בשבעה קליעים

"לקחתי את הרובה מחיים", סיפר לי שלמה, "ושאלתי אותו איפה הכדורים. לפתע ראיתי כמה דמויות מתקרבות. ידעתי שאם לא אתחיל לירות זה יהיה הסוף. חיים נתן לי כדורים, היו שם בסך הכול 15-10 קליעים. רצתי במעלה הכביש לכיוון הקסטל, נשכבתי בתעלה ויריתי שישה-שבעה כדורים לעבר הדמויות. כל הזמן שמעתי מהמשאית את הצעקות של אביגדור אריכא, הצייר. אז קראו לו דלוגאש. הוא קיבל כדור בריאה ונלכד בין הכדים. עד היום אני שומע את הצרחות שלו, אבל בסוף הוא יצא מזה חי.

"היריות שלי נתנו לנו פסק זמן. בינתיים הגיע המשוריין הבריטי והגיעה גם העזרה מירושלים. הרגשתי מזופת. קמתי מהתעלה, ניגשתי למשאית וראיתי את ברוך שוכב בתוך המשאית ולידו את אלתר. את הנער ברסקי מצאו רק אחר כך בתעלה ליד מוצא. כשהערבים הפסיקו לירות ניגש אליי הקצין הבריטי ודרש שאמסור לו את הרובה. לא הייתה לי ברירה. עשיתי מה שאמר".

פנינה וברוך, הוריו של רון בן ישי

"במקרה של השיירה שבה נפגע אביך", סיפר לי ההיסטוריון פרופסור יואב גלבר, "האויב היה אנשי 'אל-ג'יהאד אל-מוקאדס' (צבא מלחמת המצווה הקדושה – רב"ש), שעבד אל-קאדר אל-חוסייני אסף סביבו. זה היה בסוף דצמבר 1947, כמעט מיד אחרי הכרזת האו"ם בכ"ט בנובמבר על חלוקת ארץ-ישראלי וההודעה על סיום המנדט הבריטי. הערבים החלו אז לתקוף את השכונות היהודיות המבודדות בירושלים ואת היישובים שסביבה, ועבד אל-קאדר אל-חוסייני, שחזר ממצרים אחרי שנות גלות ארוכות, הצטרף לחגיגה. הוא ריכז סביבו אנשים ושלח אותם לקבל אימון צבאי במחנה קטנא שבסוריה. המאמנים היו קצינים סורים ועיראקים. בסוף דצמבר ובתחילת ינואר 1948 החלו האנשים האלה לחזור, ויחד עם ערבים מארץ ישראל שהשתחררו מהצבא הבריטי עמדו לרשותו יותר מ-100 לוחמים".

"הפעולה הראשונה של הכוח הזה", המשיך פרופ' גלבר, "הייתה התקפה על גוש עציון ב-14 בינואר 1948, ארבעה ימים בלבד לפני ההתקפה על השיירה של אביך. מגיני הגוש הדפו אותו והיו לו כ-100 נפגעים. אפילו סיפור הל"ה לא תיקן מבחינתו את הרושם הקשה שהמכה הזו הותירה על ערביי הסביבה, ואז הוא החליט להעביר את פעילותו לכביש תל אביב–ירושלים. הפעולה שבה נהרג אביך הייתה המארב הראשון לשיירה שביצעו אנשיו בקטע ההררי של הכביש הזה. ההצלחה עודדה אותו, וכמה ימים אחר כך הזעיק אל-חוסייני אנשים מהכפרים והכין מארב גדול נוסף לשיירה שבאה מתל אביב.

אלא שהפעם חיכתה לו הפתעה: מפקדת ההגנה הפיקה את לקחי השיירה של קריית ענבים ושלחה מטוס ללוות את השיירה הזו. הסיור האווירי חשף את המארב, כיוון לעברו כוח של ההגנה, וזה תקף את אנשי אל-חוסייני ועקר אותם מעמדותיהם. השיירה עברה בשלום. אחרי הקרב הזה עבר אל-חוסייני לביר זית, ושם החל לבנות מחדש את הכוח לקראת הקרב על הקסטל, שניטש כמה חדשים אחר כך". כעבור שלושה חדשים, על הקסטל, 250 מטר בקו אווירי מהמקום שבו הרגו אנשיו את אבי, חיסלו לוחמי ההגנה את עבד אל-קאדר אל-חוסייני.

קברו של ברוך בן ישי בהר הזיתים בירושלים(צילום: מרכז מידע הר הזיתים - (מבית עיר דוד))

לאכול מוכרחים

את ברוך בן ישי הביאו לבית החולים "הדסה" ברחוב הסולל בירושלים. הרופאים נאבקו על חייו כ-12 שעות. לשווא. הוא נפטר מפצעיו חמש דקות אחרי חצות ב-19 בינואר 1948. מישהו זכר להודיע על כך לאחיו, אהרון קמחי, שהיה באותו זמן בשמירה בשכונת תלפיות בדרום ירושלים. "השכונה הייתה מנותקת, וכדי לחפש את אביך יצאתי משם בשיירת משוריינים בליווי בריטי", סיפר לי שנים אחר כך. "התחלתי להתרוצץ בין בתי החולים כדי לחפש אותו. כשהגעתי לשערי צדק הישן, בכניסה לירושלים, אמרו לי 'לך תחפש בחדר המתים. כל ההרוגים מונחים שם'. זיהיתי אותו. הגולגולת שלו הייתה חבושה ומכוסה דם, אבל הפנים היו גלויים, שלמים ושלווים".

למחרת, ואולי בעצם יומיים אחר כך, הגיעו לירושלים בשיירה מתל אביב אמי, סבי, אמו של אבי ודודתי. באותו זמן קברו עדיין את המתים בהר הזיתים, אבל כדי להגיע לשם צריך היה לעבור בשכונות הערביות של מזרח העיר. לכן אספו במשך כמה ימים את כל החללים וערכו להם הלוויה משותפת, בלילה, בחסות החשיכה, בליווי כבד של משוריינים וחיילים בריטים.

אמי הייתה ליד הקבר אך לימים סיפרה לי כי אינה זוכרת דבר, חוץ מהמגבת המגואלת בדם שכיסתה את פני אבי ואת ראשו כשהראו לה את גווייתו לפני הקבורה. כשדיברנו על השעות ההן היא הרהרה רגע קל והוסיפה: "אתה יודע, כשחזרנו סבא שלך ואני מההלוויה של ברוך המתנו במלון בירושלים לשיירת המשוריינים שתלווה אותנו לשפלה. אני זוכרת שבעלת המלון נתנה לי צלחת מרק ואמרה: 'לאכול מוכרחים. מי שנשאר צריך לאכול'". 

אפילוג

כשהשלמתי את השחזור עליתי לירושלים. הנחתי אבן קטנה ופרח על קברו של אבי בהר הזיתים ונסעתי לרחוב הטורים בשכונת מקור ברוך. רציתי להעיף מבט על בית הנוער ועל מגרש המשחקים שבהם התחיל אבי מפעל חיים ולא סיים. הוא היה אבי המתנ"סים של היום, וראה בחזונו מועדוני נוער רבים כאלה פזורים ברחבי הארץ. במועדונים האלה, כך כתב מעט לפני נפילתו, חזה ש"יתחנך נוער יהודי לחיי עבודה ויצירה באווירה חופשית ומעוררת".

ב-6 בינואר 1948, 12 יום לפני שליבו נדם, כתב ברוך בן ישי לקרוביו בארה"ב: "שלומו של בני טוב, והוא כבר לומד להשתמש ברובה. הוא כעת בן ארבע, ואני מקווה שהוא לא יזדקק לזה". הוא היה אופטימיסט חסר תקנה, אבא שלי.

הסיפור יופיע בספרו האוטוביוגרפי של רון בן ישי שייצא בקרוב בהוצאת "ידיעות ספרים"