החקלאים סופרים שנה חמישית של בצורת: "הורגים אותנו"
כמויות משקעים נמוכות מהממוצע מאלצות את החקלאים להתכונן להפחתת גידולים בקיץ. זנים שצורכים פחות מים, שינוי בזריעה והכנסת מערכות חיזוי מסייעים בפתרונות, אך אנשי האדמה משוועים לעזרה: "המדינה צריכה להכניס את היד לכיס ולפתח עוד מקורות מים". בכינרת שוקלים הזרמת מים מותפלים
השדות בצדי הדרכים ירוקים, השיבולים מתמלאות והחזאים צופים קצת גשם - אבל תתנו לצבעים המרנינים להטעות אתכם: החיטה צומחת שוב רק מפני שהחקלאים השקו אותה גם באמצע החורף - על חשבון מים שיצטרכו בקיץ. החקלאים ורשות המים מדווחים זו השנה החמישית ברציפות על כמויות משקעים נמוכות באופן משמעותי מהממוצע.
עודד כהן, שמשמש רכז ועדת המגדלים בעמקים, אחראי על גידולי השדה במועצות האזוריות גלבוע, גליל תחתון, עמק יזרעאל ומגידו - שטח של כ-230 אלף דונם. לדבריו, באזורים המזרחיים המצב גובל בבצורת, לאחר ירידה של כ-60% בלבד מכמות המשקעים הרב-שנתית (300 מ"מ לעומת 450 מ"מ). באזורים המערביים המצב טוב מעט יותר, שם ירדו כ-80% מהממוצע (500 מ"מ לעומת 600 מ"מ).
"ירד לנו גשם חקלאי טוב, אבל הוא התחיל מאוחר ונגמר מוקדם. ירד בינואר-פברואר ואחר כך נגוז", מתאר כהן. "חלק גדול משדות החיטה נבטו מוקדם מדי והייתה להם בעיה של חום, כי בחום החיטה לא מתפתחת טוב. חלק מהשדות נבטו מאוחר. בנוסף יש בעיה של הצטברות שנות היובש, אנחנו בשנת היובש החמישית, והאדמה זוכרת. בסופו של דבר, יש צורך בהשקיה גם בחורף.
"עצם ההשקיה היא אולי לא דבר רע, אבל חיטה זה גידול חורף. אם משקים אותה זה על חשבון מים שהיו מיועדים לגידולי קיץ. זה בא על חשבון השני. השקו את השדות בתחילת השנה, וגם בעצירת הגשמים בהמשך. בין 40 ל-80 מ"מ מים לשדה. זה יכריח אותנו להפחית או לשנות גידולים בקיץ".
ההתחממות הגלובלית מביאה להפחתה מתמשכת בכמות הגשמים בישראל, הפחתה שנמשכת כבר כמה עשורים - כשאחת לכמה שנים מגיעה שנה ברוכה במיוחד. החקלאים נערכים לשינויים הן באמצעות שינוי בזני התבואה והן בשיפור שיטות ההשקיה.
לדברי כהן, "בצורת באזור שלנו זה לא משהו חדש. גם בני ישראל ירדו מצרימה כשהיו פה בצורות. אבל כשהתחלנו לזהות שכמות הגשמים באזור מתמעטת, התחלנו בשינויים. יש פה חקלאים טובים, שמכל העולם מגיעים ללמוד את הידע שלהם. אז כיום אנחנו עוברים לזנים שצורכים פחות מים. בנוסף, יש היום מערכות שיודעות לחזות בצורה הרבה יותר מדויקת כמה מים כל צמח צריך. הטבלאות שאיתן עבדו פעם, לא תמיד מתאימות למציאות של היום.
"דרך אחרת היא שינוי שיטת הזריעה. אנחנו זורעים בתוך קרקע רטובה, ועושים מה שנקרא 'רכבת של עיבודים'. מקלטרים את האדמה, הרטיבות עולה מעומק האדמה לפני השטח, מעלים ואז זורעים, והכול בתוך שעה, כדי שהרטיבות לא תאבד".
"חוסר צדק וחוסר חשיבה לעתיד"
עם זאת, כהן מזהיר כי החקלאים יודעים להתאים את עצמם עד גבול מסוים. לאחר מכן המדינה "צריכה להכניס את היד לכיס", הוא אומר. "אנחנו כחקלאים מחויבים לשמור על הקרקע ולעבד אותה, לטובת גבולות המדינה והקרקעות שלה. אנחנו נותנים ריאות ירוקות, ואנחנו מחויבים לספק את המזון גם לבעלי חיים וגם לאדם.
"מצד שני אנחנו מרגישים שהורגים אותנו. כשמייבאים ירקות לארץ, בשנים ובעונות שאנחנו יודעים לספק את הסחורה, זה מבחינתי חוסר צדק וחוסר חשיבה לעתיד. הרווחיות של החקלאים נשחקת, צעירים רבים ושוקלים האם להמשיך את החקלאות.
"אם המדינה חושבת שחקלאות זה חשוב, היא צריכה להכניס את היד לכיס. אני לא רוצה מתנות, אבל חייבים לפתח עוד מקורות מים. היום, מדינת ישראל היא המובילה במים מושבים, יותר מ-50% אחוז מהמים המושבים מנוצלים לחקלאות, אז אפשר להגדיל את זה ל-90%. אם רוצים חקלאות, יכול להיות שצריך להשקות במים מותפלים, אחרת יהיה פה מדבר, בתוך כמה שנים".
גם באגן ההיקוות של הכינרת, המצב רחוק מלהיות מזהיר. כמות הגשמים שירדה באזור הגיעה בחורף הנוכחי ל-70% בלבד, אולם המצב חמור אף יותר במקורות המים המובילים אל האגם - נחלים איתנים ונחלי אכזב - שם הגיעה כמות המים ל-20% בלבד.
"מפלס הכנרת עלה רק במטר אחד, לעומת עלייה של 1.60-1.70 מ' בשנה ממוצעת. אנחנו בנקודת השיא השנתית, והיא 40 ס"מ מתחת לקו האדום התחתון", אומר ד"ר דורון מרקל, מנהל תחום כינרת ברשות המים. "אנחנו יודעים שהמפלס ילך וירד במהלך הקיץ ויגיע קרוב מאוד למה שאנחנו קוראים הקו השחור, הקו המינימלי אי פעם.
"לא נעבור אותו, לא נרד מתחתיו אבל עדיין המצב מאוד מאוד חמור וזה למרות שההפקה מהכינרת היא מינימלית. המוביל הארצי באופן מעשי לא מוציא מים מהכנרת, כבר שלוש שנים. כמות המים הנכנסים נמוכה וחילוף מים נמוך וזה משפיע גם על איכות המים - המליחות עולה ויש לנו פריחות אצות מסוג ציאנו בקטריה".
מים מותפלים לכינרת?
למרות השימוש הגובר במים מותפלים כמי שתייה, ד"ר מרקל מסביר כי הכינרת לא מאבדת מחשיבותה כמקור מים. "אנחנו משמרים את הכינרת כמקור מים למצב חירום, שבו נצטרך להפעיל את הכינרת במקרה של כשל של מערכות אחרות. כמו כן אנחנו מספקים ממנה מים למקומות שאין להם חלופה, כמו טבריה ועמק הירדן".
לדבריו, אספקת המים לממלכת ירדן, בשיעור של כ-50 מיליון קוב בשנה (שווה ערך ל-35 ס"מ במפלס), תימשך היות שהיא מעוגנת בהסכמי השלום.
-אז מה ניתן לעשות כדי להציל את הכינרת במצב של היעדר משקעים?
"קודם כל", מסביר ד"ר מרקל, "אנחנו עושים כל מה שניתן בשביל לשמר את איכות המים. אם זה למנוע זיהום, אם זה להפעיל את האגם באופן משמר. לגבי כמויות המים, כאמור גשם אנחנו לא יכולים להוריד. אנחנו כן יכולים להגדיל את כמות המים הנכנסים לאגם, למשל על ידי הגבלת הצריכה החקלאית במעלה הכינרת, הוספת קידוחים - והתוכנית להעברת מים מותפלים אל הכינרת. מדובר עדיין בתוכנית אבל היא מתקדמת, ויכול מאוד להיות שתוך כשנתיים אנחנו נראה מים מותפלים נכנסים לכינרת".
לפנייה לכתב/ת 
