הקרקס הזה מביא להם מנדטים
הגימיקים, הפרובוקציות והפאנצ'ים של הח"כים נחשבו פעם לפוליטיקה זולה ובזויה. אבל רגב, חזן, שפיר וחבריהם פשוט הפנימו את עידן הטראמפיזם
השרה רגב וח"כ שפיר. פוליטיקה חדשה(צילום: מארק ישראל סלם, יואב דודקביץ)
בשנות ה-90 של המאה הקודמת היה ג'סי ונטורה שם שבארה"ב כמעט כולם הכירו. עד אמצע שנות ה-80 הוא היה אחד הכוכבים הבולטים של ה-WWF, אותו ענף היאבקות ספק ספורטיבי ספק בידורי, שכלל צרחות אימים מול המצלמות והמיקרופונים, איומים בווליום גבוה והטחת היריב מכל גובה אפשרי לרצפה המרופדת של זירת הקרב המבוימת להחריד. בקריירה הבידורית שלו הוא חטא גם במשחק בסרטים הוליוודיים ובפרשנות עבור רשתות טלוויזיה שונות.
אחרי שעשה הרבה כסף משריריו ומהופעותיו החליט ונטורה שדי לו בקרבות הרחוב, ועבר להתגושש בבוץ הפוליטי של מדינת מינסוטה. הוא כיהן ארבע שנים כראש עיריית ברוקלין פארק לפני שנבחר לתפקיד המושל, ובן לילה הפך הפסאודו-ספורטאי שנתפס כליצן לפוליטיקאי לגיטימי שעבר מאז כמה מפלגות. הוא זכור כאחת התופעות היותר מעניינות שנראו בתחום בעשורים האחרונים, גם מפני שהחליט לרוץ נגד הפוליטיקה הממסדית והממוסדת בארה"ב.
שני חברים טובים יש לוונטורה. האחד הוא רוג'ר סטון, יועץ אסטרטגי רפובליקני ותיק ומנוסה, והשני דונלד טראמפ, שבעצמו השתעשע בעבר ברעיון לרוץ לנשיאות מטעם המפלגה הרפורמיסטית. סטון יעץ לטראמפ בעבר ולמעשה בנה את מועמדותו לנשיאות 2016. המשותף לשלושת הג'נטלמנים הללו הוא שהם מוחצנים, לא מהססים לייצר פרובוקציות תקשורתיות ולא מפחדים ממצלמות וממיקרופונים. לגבי אידיאולוגיה, נאמר בעדינות, גמישות מחשבתית היא תכונה די בולטת אצל שלושתם.
הדוגמאות של ג'סי ונטורה ודונאלד טראמפ ראויות לבחינה נוספת בזמן שהפוליטיקה הישראלית משתבחת במופעי הראווה של השרה מירי רגב וחברי הכנסת אורן חזן, סתיו שפיר, דודי אמסלם, מיכל בירן, דוד ביטן ותמר זנדברג, שלא מהססים להשתמש בכלים שנחשבו פעם למוקצים מחמת הליצנות.
ג'סי ונטורה. נשאר בשואו ביזנס(צילום: AP)
ההתנהלות של מירי רגב, למשל, מוכיחה שההתפרצויות שלה אינן מקריות, והן מסבות לה עושר אלקטורלי רב בתוך מפלגתה. ההתנגשויות המתוכננות שלה עם ה"ממסד הישן" ועם ה"אליטות" מסייעות לה למצב את עצמה כמי שבאה מן העם, למען העם – ונגד הקומבינות של המסודרים.
האם הקרקס שמנהלת רגב תחת הכותרת "פוליטיקה" יכול להגיע עד לקריית הממשלה בירושלים? לא צריך לפסול זאת. הציבור הישראלי זנח את החיפוש אחר לוגיקה והיגיון בהתנהלות של המנהיגים שלו. מופעי אימה והצגות מבוימות הן חלק מן המשחק הפוליטי, ופרלמנטרים חרוצים אך אפרוריים לעולם לא יזכו בתשומת הלב שלה זוכים עמיתיהם הקולניים. אורן חזן, על שלל פרשיותיו והשעיותיו, מוביל בפער גדול על עמיתיו במספר ההופעות בתקשורת. כיום נוכחות תקשורתית היא קריטית, ומתברר שגם הפרובוקציות שמתלוות אליה.
מעידן של ניהיליזם אידיאולוגי עברנו לעידן של ואקום מחשבתי. הפוליטיקה הפכה לקרקס, למופע מתמשך שבו למי שיש יותר כישרון לצעוק, לשקר, לספר בדיות ולסובב את המציאות – יש גם יותר סיכוי להיבחר ולשרוד.
למי שיש יותר אומץ להביך את עצמו בפומבי כדי לרצות את בוחריו בעימותים חלולים שלא משיגים שום תוצאה של ממש – יהיו כנראה גם יותר קולות בקלפי. הפוליטיקה הישנה אכן מתה. יחי הקרקס.
אטילה שומפלבי הוא עיתונאי והמגיש הראשי של אולפן ynet
לפנייה לכתב/ת 
אטילה שומפלבי
מומלצים
