בדרום תל אביב נוסדה מדינת המסתננים
מה ששופטי בג"ץ וארגוני זכויות האדם לא מבינים הוא שעוד לפני הפחד והאלימות בשכונות שלנו, מה שמפריע לוותיקים הוא שאנחנו חיים במקום שהפך זר לנו. פעיל משכונת שפירא מסכם עוד שבוע של אנרכיה ישראלית
בעקבות הזיג-זג של נתניהו: מבקשי מקלט חוזרים לתל אביב(צילום: רויטרס)
בשכונת שפירא שבה אני גר ובדרום תל אביב בכלל תמיד חיו עובדים זרים ואנחנו התבגרנו והתחנכנו עם ילדיהם. כך הכרתי כמה חברים לאורך השנים, כמו ג'פרסון מברזיל וג'פרי מהפיליפינים, שהיו שכניי בשנות ה-80 וה-90. אבל יש הבדל גדול בין אותה תקופה לבין המתרחש היום: לא הרגשנו שהם הרוב ושהשכונות שלנו הן מדינה נפרדת.
המציאות הבלתי אנושית שאיתה אנחנו מתמודדים בדרום תל אביב היא אנרכיה ישראלית שנכפית עלינו כבר עשור. בן רגע הפכו כמה שכונות לביתם של עשרות אלפי מסתננים ("מבקשי מקלט") מאפריקה, ללא הכנה מוקדמת וללא היערכות תקציבית, ממשלתית או עירונית. על שכונות שעוד קודם היו מוחלשות ומוזנחות נזרקו אלפי משפחות חסרות מעמד, סיוע או תנאי קליטה נאותים. התושבים המקומיים נדחקו לפינה וכל המשאבים - הלא רבים מלכתחילה - הופנו לסיוע לזרים. אנחנו הוזנחנו עוד יותר.
עוד לפני האלימות והפחד, הזהות הישראלית נלקחה מהאזור שלנו. מצאנו את עצמנו חיים במקום זר לנו, עם חנויות שלהם, פאבים שלהם, גנים ובתי ספר שלהם, ואפילו שבט הצופים בשכונת שפירא הוא רק שלהם.
האסון הוא שהאזור כבר היה בעשור שעבר בתהליך ראשוני של שיקום, והייתה תקווה שנזכה להתגורר בשכונות מגורים איכותיות, בטוחות ונעימות. אבל התקווה נשארה חלום רחוק. תושבי דרום תל אביב הוותיקים חיים כיום ברולטה ישראלית-אפריקאית בחסות ממשלות שלא מצליחות להניע מהלך אמיתי להשבת השקט והשלווה.
המאבק שניהלו שופטי בג"ץ להשארת המסתננים, ואליו הצטרפו הארגונים, העמותות, האמנים והידוענים להגברת חגיגת האנרכיה הדרום תל אביבית – המאבק הזה הפך את שכונות המגורים שלנו למגרש המשחקים הפרטי שלהם, תוך רמיסה והתעלמות מוחלטת מהאוכלוסייה הוותיקה.
מתי בדיוק מישהו מאותם ארגונים קפץ לבקר את השכנות שלי - סופיה או פאני או מלכה - קשישות שחיות מקצבה חודשית, ונשארות בודדות בערבים כי הילדים שלהן חוששים לקפוץ לבקר אותן משום שלא בטוח ולא נעים להסתובב אצלנו?
בנימין נתניהו התקפלות(צילום: אמיל סלמן)
בטרם הספקתי לישון על המתווה החדש ולהשלים עם ביטול הגירוש למדינות השלישיות, אוגנדה ורואנדה, לקראת חצות הגיע עדכון גרסה נוסח נתניהו ואיתו חישוב המסלול מחדש. זאת הייתה קומדיה של טעויות בבית ספר למנהיגים מתחילים. ככה לא מתנהלת ממשלה שאמורה לחשוב כמה מהלכים קדימה.
יש לקוות שהפגישה שקיים נתניהו עם נציגי השכונות למחרת הפיאסקו, תניע את גלגלי הצדק ותבשר לנו שישראל חתמה על הסכם חדש. כזה שיסדיר את העברת המסתננים למדינה אחרת או למולדתם, ויעניק הכרה כפליט רק למי שבאמת מגיע לו, כדי שנוכל לתת לו יחס חם וקליטה ראויה.
אבל כל זה לא יספיק אם לא נחבר את דרום תל אביב לתל אביב. איך עושים את זה? ממשלת ישראל צריכה לקבוע מדיניות ברורה ואחראית בנושא ההגירה וסיוע למבקשי מקלט או פליטים, אך כמובן לא על חשבונם של תושבי השכונות המוחלשות. מעבר לזה צריך להכריז על דרום תל אביב כאזור בעדיפות לאומית להשקעות ופיתוח לאומי בשיתוף עיריית תל אביב.
ששי בן מנחם הוא תושב שכונת שפירא ופעיל חברתי בדרום תל אביב
לפנייה לכתב/ת 
ששי בן מנחם
צילום: ליאת פדרמן
מומלצים
