בין תומס ג'פרסון, ז'בוטינסקי והמפגינים בעזה
קו ברור מחבר בין המלחמות של ארה"ב בפיראטים הצפון אפריקנים במאה ה-19 לבין המאמר "קיר הברזל" ב-1923. והקו הזה ממשיך לאירועים על הגדר
תומאס ג'פרסון. גדע את התקווה של האויב
במאה ה-17 שרץ הים התיכון פיראטים שפעלו מנמלי צפון אפריקה. אף שהיו מוסלמים הם כונו במערב "הקורסארים הבֶּרְבֶּרִים", על שם יושביו הקדמונים של האזור. דתם הפכה אותם לבעלי ברית של הסולטן העותמני והם פעלו בשיתוף פעולה עם שליטי האימפריה.
הפיראטים המוסלמים עסקו בשבי אניות סוחר ובפשיטות ביזה. צוותי הספינות נמכרו לעבדות וכופר נדרש מן המדינות שאליהן השתייכו נוסעיהן. הברברים פשטו על עיירות חוף באיטליה, צרפת, ספרד, פורטוגל, אנגליה, סקוטלנד ואירלנד, ומעריכים שלאורך השנים נשבו ונמכרו על ידיהם לעבדות כמיליון בני אדם. מדינות אירופה נהגו לשלם להם מס שנתי בכדי שיניחו לנפשן של אניות הסוחר ומסדרים קתוליים עסקו בגיוס כספים לפדיון הנוצרים שנשבו.
הטרור הימי של הברברים נמשך עד סוף המאה ה-18 והוא לא פסח על אוניות הסוחר האמריקניות שהחלו להופיע באותה עת. האניות נשבו, הצוותים שלהן נחטפו ומדינת האם הצעירה נסחטה. במרץ 1785 יצאו ללונדון שניים מהאבות המייסדים של ארה"ב, תומאס ג'פרסון וג'ון אדמס, כדי לשאת ולתת עם השליח מטריפולי, חאג' עבד אל רחמן.
כשנשאל על ידי השניים מדוע הפיראטים מציקים לספינות השייכות למדינות שלא עוללו להם כל רע, השיב: "כתוב בקוראן שכל המדינות שאינן מכירות בנביא נחשבות לכופרות, וזכותו וחובתו של המאמין לשדוד ולשעבד אותן, וכל מוסלמי הנהרג במלחמה שכזו יגיע לגן עדן".
תשובתו של עבד אל רחמן שכנעה את ג'פרסון ואדמס להתנגד בתוקף להעברת דמי החסות ובהדרגה החלה ארה"ב להתכונן להפסקת התשלומים ולמלחמה בפיראטים. המלחמה הבֶּרְבֶּרִית הראשונה נפתחה ב-1801 והסתיימה בניצחון אמריקני חלקי ותקוותם של הברברים לשחוק את האמריקנים כפי ששחקו את האירופים נותרה בעינה.
ב-1807 חזרה אלג'יריה ללכוד אניות סוחר אמריקניות וב-1815 שחררה ארה"ב את הרסן מפיותיהם של הלוחמים מחיל הנחתים (המארינס) שהוקם מחדש במיוחד למטרה זו. הפעם הובס האויב לחלוטין והמלחמה הברברית השנייה הסתיימה בהכרעה מוחצת ששמה קץ לטרור הימי שעד אז נתפס כבלתי ניתן להכרעה.
זאב ז'בוטינסקי. דרוש קיר ברזל על הגדר בעזה(צילום: לע"מ)
כך כתב ז'בוטינסקי: "אין להעלות על הדעת אפשרות של כל הסכם מרצון שהוא עם ערביי ארץ-ישראל. כל עוד יש לערבים אפילו זיק של תקווה להיפטר מאתנו... אין לראותם בחזקת אספסוף, אלא עם, אף אם עם מפגר, אבל עם חי. עם חי מסכים לוויתורים בשאלות עצומות וגורליות כאלו רק כאשר לא נשארת לו כל תקווה, כאשר בקיר הברזל לא נראה עוד אף לא סדק אחד. רק אז מאבדות קבוצות קיצוניות שסיסמתן היא 'בשום אופן לא' את קסמן, וההשפעה עוברת לידי הקבוצות המתונות... במלים אחרות, בשבילנו הדרך היחידה להסכם בעתיד מתבטאת בהסתלקות מוחלטת מכל הניסיונות להגיע להסכם בהווה".
המכנה המשותף בין אדמס וג'פרסון לבין ז'בוטינסקי נמצא בהכרה שלא ניתן להתקדם ולו מילימטר אחד במשא ומתן עם אויבך כל עוד התנגדותו אינה דעה פוליטית כי אם מושפעת מדת האסלאם. וכשזה המצב, אין ברירה אלא להביסו באופן מוחלט, מתוך שיקול קר שבהיעדר שלילת תקוותו של האויב לחיסולך, שום התקדמות אינה ריאלית.
ההפגנות בגבול עזה, שבהן מאיימים עשרות אלפי פלסטינים לא חמושים בהנהגת ארגון טרור לחצות את הגבול במטרה לממש את "זכות השיבה" לשיטתם, מוכיחות עד כמה התקווה לחיסולה של ישראל עדין מפעמת בלב של אויבנו. כך אי אפשר להשיג שום הסדר מדיני. הרוצה בשלום, יחל בחיסול הטרור. על מנהיגיו, על תשתיותיו, על פעיליו ועל מממניו.
מתן פלג הוא יו"ר תנועת "אם תרצו"
לפנייה לכתב/ת 
מתן פלג
אריאל בשור
מומלצים
