מה שלמדתי בשואה: ניצול מסייע לילד מרפיח
עזריאל דנסקי שרד את השואה באירופה כילד בן חמש, וכך התעצבה השקפת עולמו - שמחייבת אותו להביע אמפתיה גם כלפי מי שלכאורה נמצא בצדו השני של המתרס. הוא מתנדב בעמותה שמסייעת לחולים פלסטינים לקבל טיפול רפואי בישראל, וכך נוצר החיבור המפתיע בינו לבין ילד בן 10 מרצועת עזה
עזריאל נולד ב-1937 בשם פטר, בבנסקה ביסטריקה (Banska Bystrica) שבסלובקיה. שלוש שנים אחר כך החלה אפליית היהודים כשהפרלמנט המקומי חוקק חוקי גזע. ב-1941 הולאם בית העסק שהיה שייך לאביו וב-1942 החל משלוח היהודים לאושוויץ. בין אלה שנשלחו למוות הייתה גם אירמה, סבתו של עזריאל. "זה היה ביולי, בקיץ, ובכל זאת סבתא נסעה עם מעיל הפרווה שלה. היא עומדת על המשאית וצועקת לדודתי, הדה, 'לפחות הילדים שלי במקום מבטחים'. בזמן הזה האספסוף כבר בזז את חנות הדליקטסים שלה בעיירה".
לימים מצא דנסקי בארכיון את התעודה המעידה על שילוחה של הסבתא, כולל תאריך לידתה, תאריך הטרנספורט ומספרו. היא נרצחה באושוויץ, שהיה מרוחק רק 50 ק"מ מהעיירה.
דנסקי מתאר כי לאביו היה חוש ריח לסכנה ויכולת לצפות את העתיד. כאשר הגיעו שני בלשים לחפשו בבית באביב 42', הוא ברח להונגריה ומצא עבודה ודירה בבודפשט. הוא שלח מברק לאשתו ובנו שנותרו בסלובקיה, הורה להם לעבור את הגבול ולהגיע אליו. מדי שבוע ביום מסוים, הבטיח, יחכה להם בתחנת הרכבת בבודפשט.
"אמא שלי וחברתה ניסו להבריח את הגבול להונגריה אל דודה של אבא שלי, שגרה כ-80 ק"מ מעיר הולדתי. על הגבול נתפסנו, אמא ריפדה את עצמה בכסף שבעזרתו שיחדה את אחד השומרים – ושחררו אותנו. היא הייתה אובדת עצות, ייעצו לה לגשת לאשת אוב", סיפר דנסקי. "היום היו קוראים לזה מתקשרת. היא פנתה לאבא שלה באמצעות המתקשרת, וקיבלה תשובה: אל חשש, תנסי לעבור את הגבול פעם נוספת. תפגשי באדם ידידותי שיעזור לך לעבור את הגבול. אמא שלי הייתה אמיצה, והיא היתה כזו רבע עוף", הוא אומר בחיוך.
"אני הייתי בן חמש, גם כן פצלוח. אמא חצתה הפעם לבד. רק איתי. הגענו ליער בגשם זלעפות, ביער פגשנו בן אדם. ההיגיון לא קולט את זה, אבל זאת המציאות. אותו אדם העביר אותנו את הגבול, והכניס אותנו לבית הראשון בכפר. האיכרה טובת הלב שהייתה שם השקתה והאכילה אותנו. ישנו ברפת בזמן שהיא ייבשה את בגדינו ליד התנור".
המשך הסיפור כלל גם הוא לא מעט נסים וצירופי מקרים שלא יאומנו. עם הגיעם לבודפשט חברו השניים לאב המשפחה, שהסתתר בחזות נוצרית. האם צבעה את שיערה לבלונדיני והוצגה כארוסתו, אולם בשלב זה היווה הילד בעיה. לא רק שלא דיבר הונגרית, אלא שילד מחוץ לנישואין לא בא בחשבון באותה תקופה. "הייתי מטרד והיו צריכים למצוא עבורי מקום. לאבא שלי היה אז רעיון, הוא יצר קשר עם הדודה וסיכם איתה שתנסה לאמץ אותי. הבעיה הייתה שכדי שהיא תוכל לאמץ אותי, היו צריכים להכניס אותי לבית סוהר. כך היו הנוהלים באותה תקופה".
"אבא צלצל בפעמון בית הסוהר וברח"
דנסקי סיפר כיצד ישב עם אביו על ספסל בפארק הסמוך לבית הסוהר, שעת שהאב אזר אומץ לבצע את המהלך. "לימים הוא סיפר לי שהאדרנלין רתח בגופו. הוא שם אותי בפתח בית הסוהר, צלצל בפעמון וברח אל מאחורי בניין סמוך לצפות. הוא ראה את השער נפתח ואני נבלעתי בפנים. נעלמתי להוריי.
"אני לא יודע אם היום הייתי מסוגל כהורה לעשות דבר כזה, אם אני הייתי עומד באילוצים שאבי המנוח עמד בהם. אני לא יודע אם הייתי מסוגל לשחרר ילד מחיבוק אבהי אל הלא נודע, לא כל שכן שיש מלחמה ורודפים אותנו. זה היה קשה מאוד".
למרות התקרית הצליחה הדודה להגיע ולאמץ את פטר הקטן, על פי התוכנית. הוא שוכן בביתה, כ-120 ק"מ מבודפשט, ואף הספיק ללכת לגן הילדים ולהתחיל את כיתה א'. "לימים פגשתי בנהריה את הגננת שלימדה אותי באותו גן, והיא סיפרה שמהר מאוד למדתי הונגרית והייתי פרחח שהתחבר עם כל העגלונים", הוא מספר. "בגן שלה היו עוד ילדים כמוני שאומצו ואיבדו את שפתם, את היכולת לדבר. היום אנחנו קוראים לתופעה הזו 'הלם קרב'. מסתבר שגם לזאטוטים יש הלם קרב. גם אצלי המוח עשה Delete, שכח כל מיני זכרונות שכנראה היו קשים מדי".
הימים ימי מלחמה, והשלווה הייתה קצרת מועד. במרץ 1944 כבשו הגרמנים את הונגריה, ועזריאל/פטריק הקטן שוב מצא את עצמו מאחורי הסורגים. אביו ביקש מהדודה שכולם יבואו אליו לבודפשט, אולם היא סירבה. על פי החוק, בשל האימוץ הייתה מחויבת להגיע מדי שבוע לתחנת המשטרה עם הילד המאומץ, והיא חששה לעזוב את המקום. "זה מה שמראה לנו שהנאיביות והמשמעת של היהודים, בשילוב הערמומיות הנאצית הם שהביאו עלינו את השואה", אומר דנסקי.
כמה ימים לאחר שהודיעה הדודה כי היא נשארת במקומה, הגיע בלש לבית ולקח עמו את הילד "על מנת שיישקל". הדודה שלחה את העוזרת הנוצריה לעקוב אחר הנעשה וגילתה כי הילד נכנס לתחנת המשטרה – ולא יצא. הילדים הועמסו על קרון רכבת, ונשלחו לבית סוהר בבודפשט.
הדודה כתבה את הדברים לאביו של דנסקי, וכשהוא מקריא את המכתב גרונו נחנק מדמעות: "יקרים שלי, אינני יודעת איך להתחיל ומה לכתוב. התברר מה שפחדנו... לקחו את פטריק. היום בבוקר הופיע שוטר, לקח את הילד ולא החזיר אותו. לקחו את המסכן בבגד אחד. היום אחרי הצהריים לקחו את הילדים לכיוון בודפשט, אספו את כל ילדי אזרחי החוץ.
"כואב לי מאוד ואני משתתפת בכאבכם מפני שהילד היה קרוב ללבי. שישמור עליו אלוהים עבורכם עד לפגישה מאושרת יותר. אותנו ייקחו עם 50 קילו למפעל לייצור בלוקים שכולו חשוף... כל עולמנו חרב עלינו".
צירופי המקרים הביאו לכך שהאב קיבל את המכתב בבית המלאכה שבו עבד. הוא פרץ בבכי, ועובדת נוספת, יהודייה אף היא, גילתה באותו מעמד כי הוא יהודי. "ואז אמרה לו, 'אל תיפול רוחך, יש לי מחזר שהוא קצין משטרה'. אותו מחזר הצליח לאתר את פטריק באחד מבתי הכלא בעיר, ואף להעביר אליו חבילת סוכריות. אולם אז הועבר הילד ממקום למקום, ושוב נעלם.
החבר שנשכח והתגלה שוב רק בשנת 2000
אחת מהתחנות שבהן שהה הייתה מחנה המעבר קישטרצה בפרברי בודפשט, לשם נאספו יהודים מערי השדה בהונגריה לפני שנשלחו למחנות הריכוז. משם הוא הועבר למחנה אחר, בקולומבוסוצה. קרובי משפחה של הוריו זיהו אותו, והודיעו למשפחה היכן הוא. "אבא שלי הגיע עם אמא שלי ונפגשנו ליד הגדר. אני בפנים, הם בחוץ. אבא מספר שאמרתי להם, 'מה אתם עושים פה? תלכו מכאן כי גם אתכם יעצרו'. הייתה סכנת נפשות. זה היה ביום ראשון, כל הגויים היו בחוץ ואנשי צלב החץ (ארגון הונגרי פשיסטי) היו מחפשים יהודים ויורים בהם ברחובות.
"אבא הלך הביתה עם אמא, הביא את הדוד, אח של אמא והחליטו לגנוב אותי משם. יצאתי לחצר. אבא סיפר: 'ביקשתי מילדה שהייתה שם שתרים את הילד מעבר לגדר והילד נפל לזרועותיי', וככה נעלמנו".
דנסקי סיפר כי תוך כדי מנוסה ביקש מאביו להציל גם את חברו, ינקו, אך האב לא יכול היה לעזור לו. "הוא סיפר לי שפרץ בבכי מר כי לא יכול היה להציל גם אותו. ייסורי מצפון רדפו אותו עד כדי כך, שהיה חולם בלילות ואמא היתה צריכה להעיר אותו שטוף זיעה, שרודפים אחריו ויורים ותולים אנשים. ייסורי מצפון רדפו אותו מכיוון שהוא לא חזר להציל גם את הילד ההוא".
עד יומו האחרון לא ידע האב כי הקבוצה שנעצרה באותו מקום הייתה קבוצת קסטנר, שניצלה ממחנות ההשמדה. גם דנסקי עצמו למד על כך רק בשנת 2000, ובתקופה האחרונה הצליח לאתר את ינקו, חברו.
בני המשפחה המשיכו להסתתר כנוצרים עד סוף המלחמה, ואז חזר האב ופתח בית מלאכה שממנו התקיימה המשפחה עד העלייה ארצה ב-49'. דנסקי, לימים תעשיין בכיר בעצמו, סיפר על מקרה שעיצב את השקפת עולמו בנוגע לחלשים בחברה.
שתי סטירות מצלצלות מאבא
"באחד המקרים אני לבוש בחליפה, נמצא בחנות של אבא שלי, משחק. נכנס סנדלר מהאזור עם בנו היחף. אבא שלי שוחח עם הסנדלר, ואני בינתיים מדבר עם הילד. הילד יחף ואני עם חליפה. אני מוציא גם ארנק גדול ומראה לו כמה כסף יש לי. היה לי כסף כיס שבועי לגלידה. כשהסנדלר עם הבן יצא, אבי אמר לי, 'אף פעם בחיים אל תפגין את העושר שלך, בוודאי ובוודאי לא בעיניי מישהו שיש לו פחות ממך – ונתן לי שתי סטירות מצלצלות.
"מאז השתניתי. קשה לי לראות אנשים שנמצאים במצוקה. זה לא חשוב מה צבע עורו, לא חשוב מה דתו".
לפני כשנתיים מצא דנסקי כר פורה לפעילותו למען החלשים. עמותת "בדרך להחלמה", מסייעת לחולים פלסטינים להגיע לקבלת טיפול רפואי בישראל. הוא התגייס לפעילות העמותה, ובאחת המשימות הראשונות התבקש להסיע את משפחתו של הילד ת' למשרד הבריאות בתל אביב.
האב היה אמור לתרום כליה לבנו, ובתל אביב אמורים היו לטפל בעניינים טכניים. "אחרי שהסעתי אותם מרמב"ם לתל אביב, בדרך חזרה לחיפה, נכנסנו למסעדת מקסים. הבעלים שמע שהם מרפיח ופתח להם את הלב. פתח שולחן. לאט לאט נוצרו קשרים. בעיקר עם הסבא שלו, שדובר עברית. במקרים רבים לא נותנים להורים להיכנס, ואז הסבא מלווה את הילד לטיפולים".
דנסקי סיפר כי הבחין שהסב הוא אדם דתי, ובאחת השיחות עמו סיפר לו על ניתוח שעמד לעבור, וביקש ממנו להתפלל עבורו. "אחרי הניתוח הוא התקשר אליי מרפיח, שאל לשלומי, אמר לי שכל המשפחה שלו התפללה. זה נגע ללבי, זה מרגש. למרות שאנחנו נמצאים לכאורה משני צדי המתרס, אנחנו בני אדם ולשנינו יש דם אדום. צריך להתנהג בצורה אנושית".
לפנייה לכתב/ת 
