למרות טענות ישראל, לסיפור האמיתי בסוריה לא קוראים איראן
לא רוסיה, לא טורקיה ואפילו לא איראן עצמה: אף אחד מהשחקנים בסוריה לא חושב שהרפובליקה האיסלאמית רוצה לכבוש את המדינה ואת המזרח התיכון
שר התחבורה והשר לעניינים אסטרטגיים ישראל כץ מתראיין אצל עודד בן עמי בערוץ 2. הראיון פונה לעסוק במתקפה הכימית של בשאר אסד על תושבי מזרח רוטה. השר כץ מגנה ומביע שאט נפש, ואז אומר "אבל הסיפור האמיתי בסוריה זו איראן".
עוד חדשות מעניינות מהעולם בדף הפייסבוק של דסק החוץ
אני מבקש להציע קריאה אחרת של הסיפורים האמיתיים. על פי קריאה זו, אף אחד מן השחקנים העיקריים בסוריה (וזה כולל את איראן) אינו סבור שאיראן היא "הסיפור האמיתי בסוריה". סוריה של היום היא חור שחור. אין בה סכסוך אחד או סדר יום אחד, אלא מערבולת כאוטית של אינטרסים ועימותים שמאיימת לשאוב לתוכה כל שחקן שמתערב בה. כל אחד מן השחקנים מחזיק ברצון עיקרי אחד, מגדלור שמסייע לו לנווט בין שוניות הסכסוכים האחרים. אנסה להציג בקווים כלליים את הרצונות הללו.
רוסיה היא הגורם המשפיע ביותר בסוריה כיום. אסד המשתולל לא עושה דבר ללא אישור רוסי. הרוסים נכנסו ב-2015 למערבולת הסורית גם כדי לסייע לבעל ברית, אבל בעיקר כדי לעשות בלגן. הם לא היו שבעי רצון מן הנוכחות האמריקנית המתגברת באזור סביב המלחמה ב"מדינה האיסלאמית" (דאעש), וחששו בעת ובעונה אחת מהתחזקות הטרור האיסלאמי במרכז אסיה, מרחב השפעה רוסי מסורתי. גם מהפכות "האביב הערבי" לא מצאו חן בעיני רוסיה, כיוון שאיימו לשבש את מערך ההסכמות וההבנות שלה עם בני בריתה הטבעיים, שליטי האזור הדיקטטורים.
פוטין מאתגר את אירופה
כשאסד החליט להילחם במלוא הכוח בהפגנות נגדו, תמיכה רוסית הייתה טבעית ומובנת במאבק נגד התרחבות אפשרית של הסדר המערבי הליברלי. כיום, כאשר האירועים בסוריה מאיימים לגרור את האזור למספר מלחמות שונות, הכוח שצברו הרוסים בשטח מאפשר להם להישאר צעד אחד לפני כל היריבים שלהם, מאירופה ועד ארצות הברית.
הסיפור האמיתי מבחינת האירופאים הוא רוסיה. היד של הרוסים על שלטר האנרגיה האירופי, כמו גם ההתעצמות הצבאית של רוסיה וההתערבות הרוסית בפוליטיקה הפנים-אירופית - כל אלו הופכים את ולדימיר פוטין לאויב מספר אחת של האיחוד האירופי וגם של המדינות שאינן חברות בו. סוריה היא זירה להתעצמות רוסית שהשלכותיה חורגות ממה שייעשה במדינה השבורה הזו ואפילו במזרח התיכון.
הסיפור האמיתי של האמריקנים התחיל בדאעש. העיר א-רקה הייתה בסיס המבצעים העיקרי של "המדינה האיסלאמית" במרחב סוריה ועיראק. גם היום, באופן מוצהר, כוחות אמריקניים נמצאים בסוריה על מנת להלחם בדאעש. האמריקנים לא נאבקים באופן משמעותי כלשהו נגד כוחות אסד, וגם לא נגד המיליציות השיעיות או חיילי חיזבאללה והיועצים האיראניים שנמצאים בסוריה. האיראנים מחויבים בעצמם למלחמה בג'יהאד הסוני. עם זאת, הסיפור האמריקני עשוי בהחלט לכלול גם את רוסיה אם ארה"ב תגיב כפי שהבטיחה על המתקפה הכימית.
הטורקים חוששים מהתעצמות הכורדים
הסיפור האמיתי של הטורקים הוא בעיקר חשש מעצמאות כורדית בתוך סוריה שתוביל להתלקחות כורדית בתוך טורקיה. רג'פ טאיפ ארדואן מקבל משותפותיו - רוסיה ואיראן - יד חופשית לטבוח בתושבי עפרין וסביבותיה. ה"התרחבות" הטורקית מסייעת לנשיא הטורקי לקדם גם את תדמית המנהיג האימפריאלי שבה הוא חושק. הסיפור האמיתי של חיזבאללה הוא מחויבות לשתי פטרוניותיו - סוריה ואיראן - ומלחמה בג'יהאד הסוני. חיזבאללה מרוויח את חישול לוחמיו והפיכתם לכוח צבאי משמעותי, אך הארגון מאבד גם לוחמים רבים וזוכה לביקורת פנימית בלבנון.
הסיפור האמיתי של איראן כולל גם רצון להרתיע את ישראל, אך זה איננו הרכיב הדומיננטי במאמץ האיראני. נראה שגם תיאוריות של התפשטות "אימפריאלית" איראנית, תיאוריות כמו "המסדרון השיעי" למשל, אינן מתממשות במציאות. איראן לא יצאה למלחמה בסוריה על מנת לשחזר את האימפריה הפרסית או לכבוש את המזרח התיכון. איראן שמחה להתייצב לצדו של בעל בריתה הערבי היחיד, במיוחד אם מדובר במאבק נגד מהפכות ליברליות. יותר ויותר, הנוכחות האיראנית בסוריה מעוצבת על ידי הצרכים והרצונות של משמרות המהפכה. אלו כוללים בעיקר התעצמות ולחימה. זה מה שמפקדי המשמרות, חיילים קשוחים כולם, יודעים ואוהבים לעשות. אין ללחימה הזו אופק ברור וחד משמעי פרט לתמיכה באסד, והאיראנים אינם נתפשים כמעצבים ראשיים של המציאות החדשה בסוריה.
החוגים המתנגדים למשמרות המהפכה באיראן (כמו הנשיא חסן רוחאני ואנשיו) מוכנים לבלוע את הלחימה הזו, בין השאר מכיוון שהיא מחזיקה את תשומת הלב של המשמרות מחוץ לאיראן גופא ומכיוון שהיא מנטרלת את העוינות הפוליטית בין המחנות הנצים בתוך איראן.
איש מן המשתתפים בדרמה הסורית לא מזהה בה את הסיפור שישראל מספרת. כאשר ישראל הרשמית מתעקשת שאיראן "היא הסיפור האמיתי", היא כופה על מציאות מורכבת ורבת מוקדים הגיון סיפורי מצומצם ומוגבל. ההתנהלות הישראלית מזכירה סוס משא ששדה הראייה שלו מצומצם בעזרת סכי עיניים. סוס כזה יודע ללכת ישר בכוח ובנחישות שאין כמותם. אבל מה הוא עושה כשצריך ללכת עקום?
ד"ר אורי גולדברג הוא מומחה לתיאולוגיה פוליטית בעולם השיעי מן המרכז הבינתחומי בהרצליה ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית
לפנייה לכתב/ת 
