"פחדתי שיתנו אותי מתנה לאחד השייחים". 70 שנה לנפילת גוש עציון
זו הייתה תחושה של מצדה, נזכרים הלוחמים הוותיקים שנפגשו באירוע מיוחד: "המפקד אמר שאף אחד לא ייצא מפה בחיים". על ההוראה ליפול בשבי ועל הנשים שלחמו - ובטוחות שאישה יכולה לעשות כל דבר בשדה הקרב
סיפור נפילת יישובי גוש עציון בידי לוחמי הלגיון הירדני זכור בפנתיאון הגבורה הישראלי, לטוב ולרע, בעיקר בשל הנשים האמיצות של הגוש, ששרתו כלוחמות קרביות במקביל לגברים הלוחמים, בשל הטבח שבוצע בחברי קיבוץ כפר עציון על ידי המון שהגיע מהכפרים הערביים בסביבה, וכן בשל סיפורם של השורדים, שקיבלו הוראה נדירה מדוד בן גוריון - להיכנע וליפול בשבי הירדני.
במלאת 70 שנה לקרבות מלחמת העצמאות ולנפילת יישובי גוש עציון, בית ספר שדה כפר עציון יזם והפיק ערב הוקרה מרגש ללוחמי הקרב על גוש עציון, ובו הוענקו להם תעודות הוקרה.
ארבעת הקיבוצים הצעירים עין צורים, משואות יצחק, רבדים והקיבוץ הדתי כפר עציון, שכונו יחדיו גוש עציון, הוקמו מספר שנים לפני קום המדינה מדרום לירושלים - במטרה להגן על בירת ישראל מכיוון זה.
ב-12 במאי 1948, שלושה ימים לפני שהבריטים התפנו מישראל, הלגיון הירדני ניצל את המומנטום ואת חוסר הארגון ששרר בגוש ופתח בהתקפה ישירה על הישובים היהודים שהפריעו בהתקדמותו לעבר ירושלים.
"מוש אמר שגוש עציון יהפוך למצדה השנייה"
ערב הקרב האווירה בגוש הייתה קשה מאוד. ללוחמי הפלמ"ח, כוחות חי"ש ולחברי הקיבוצים - שכללו גם נשים וילדים - לא היה מספיק נשק ותחמושת כדי להגן על עצמם. מפקדי הכוחות דיברו בגלוי על תבוסה ועל "מצדה שנייה".
יהודה נוימן, שנפל בשבי הירדני, נלחם בקרב האחרון של הגוש באחד המשלטים מדרום לכפר עציון ונאלץ לסגת לאחור ולנטוש את העמדה, נזכר באחד רגעים היותר גורליים בחייו: "ראינו את הלגיון עולה עלינו ויורה לעברנו. לנו לא נשארה תחמושת, ולא הייתה ברירה אלא לסגת למנזר הגרמני בכפר עציון".
במנזר הרוסי הלוחמים פגשו את משה (מוש) זילברשמידט, מפקד גוש עציון הפצוע ודמות נערצת, שביקש מהם ללוות אותו ופצועים נוספים לכיוון המנזר הרוסי, שבתחילת הקרב נחשב לאזור בטוח.
"נדמה לי שלאחר פחות מחצי שעה מוש נהרג. כשמוש הגיע לגוש הוא אמר שגוש עציון יהפוך למצדה השנייה - אף אחד לא ייצא מפה בחיים - לגביו זה התקיים", אמר נוימן.
זלמן בינשטוק, חבר קיבוץ רבדים שנפל בשבי הירדני, מספר על אווירת הדיכאון והאימה שאחזה באנשי הגוש כשהבינו שלא יקבלו עזרה מירושלים וכי הם עתידים להפסיד בקרבות ולמות: "ידענו שביום שישי נמות, כי אין לאן לברוח. ידענו על הטבח בכפר עציון. אנחנו יכולים לירות עד הכדור האחרון - אבל יהיה כדור אחרון".
חברת קיבוץ עין צורים, טובה דאובר, שהשקיפה על הקרבות המתחוללים ביישוב הסמוך לביתה, הבינה שהקיבוץ שלה הוא הבא בתור. "ראינו את הלהבות שעלו מכפר עציון, הייתה הרגשה נוראה. אמרנו שאנחנו נלחמים עד לרגע האחרון. פתאום הודיעו לנו מירושלים שאנחנו צריכים להיכנע - ונכנענו", סיפרה.
ביום שישי בבוקר, ה' באייר תש"ח (13 במאי 1948), באותו יום שבו הכריז דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל - נפלו בשבי הירדני אלו ששרדו את הטבח וניצלו בקרב בגוש עציון.
"הוא הבטיח שייתן אותי מתנה לאחד השייחים"
הקשרית האמיצה עליזה בגינסקי היא אחת מארבעת הישראלים היחידים ששרדו את הטבח בכפר עציון והשבויה הישראלית הראשונה שהועברה למתקן כליאה בירדן. "הציל אותי מהטבח קצין של הלגיון הירדני שהוציא אותי מהכפר. היה שם חייל סודני ששם עלי את הכפייה שלו והסתיר אותי מהאספסוף. ככה ישבתי ושמעתי את הירי ואת הקולות הנוראיים של הקרב. פחדתי שיהרגו אותי, הוא הבטיח שייתן אותי מתנה לאחד השייחים בסביבה - מזה פחדתי הכי הרבה".
ישראל קוף שנפצע בקרב שקדם לנפילת הגוש בידי הלגיון הירדני, היה מעט אופטימי בסופו. הוא היה בטוח שהוא הולך הביתה, בהתאם להסכם הכניעה הרשמי שנחתם עם הירדנים, בו הובטח שחרור לנשים ולפצועים. "הכביש לירושלים היה סגור באותו הערב, כי האנגלים בדיוק פינו את הארץ והערבים ניצלו את ההזדמנות לטריק - וצרפו אותנו ליתר השבויים בירדן", אמר.
320 שבויי המלחמה הישראלים הובלו בחגיגות לירדן. אחת האטרקציות המרכזיות של חיילי הלגיון והאספסוף הערבי שניסה בכל הזדמנות להרוג ולפגוע בשבויים היו 68 השבויות היהודיות שבלטו בשטח.
היו אלה נשים צעירות עם מראה אירופי ובגדים מערביים. בינשטוק משחזר את הרגע המצמרר שבו ניסו חיילים ירדנים לאנוס את השבויות הישראליות במתקן הכליאה: "כשהגענו למחנה ביום הראשון, באו החיילים ורצו את הבחורות שלנו. הם אמרו לנו 'תנו לנו בחורות!'. השבנו להם שזה בלתי אפשרי, בגלל שכולן נשואות. למעשה אף אחת לא הייתה נשואה. כדי להגן על הבנות התארגנו לשינה לפי זוגות, על מנת שייראה כאילו שאנחנו ישנים כמו משפחה".
בזכות התעקשותו של מלך ירדן עבדאללה הראשון להקפיד על כללי אמנת ז'נווה להגנה על שבויי מלחמה, רובם הגדול של הישראלים בשבי הירדני שרד, ובתום הקרבות ובמסגרת חילופי שבויים הם הוחזרו לישראל.
הצלף שעצר את המשוריינים
פסח אנדרמן, ניצול שואה שעלה לבדו לישראל, נשלח להילחם בקרב האחרון על גוש עציון. במהלך הקרבות הצליח אנדרמן באמצעות צליפות מדוייקות ברובה הקנדי שלו לעצור את התקפת המשוריינים, אבל גם גיבורים אמיתיים לא יכולים להילחם כשנגמרים הכדורים.
"נלחמנו כמעט בלי תחמושת והחלטנו להילחם עד הסוף. לאחר שראיתי את השקים בהם היו שרידי הגופות של לוחמי הל"ה שהערבים התעללו בהם, החלטנו למלכד את הפצועים שלנו עם חומר נפץ והשארתי לי כדור אחרון. כלומר מצדה שנייה!". למזלו של אנדרמן ולוחמים קשוחים אחרים שהתכוונו להתאבד עם הפצועים ולא ליפול בשבי, התקבלה כאמור פקודה ישירה מבן גוריון ללוחמים, לפצועים ולחברי הקיבוצים להיכנע לקציני הליגיון הירדני.
אתמול, 70 שנה לאחר הקרב הנורא ההוא, קיבל אנדרמן מדליה ותעודת הוקרה ממח"ט גוש עציון, אל"מ שרון אסמן, על אומץ ליבו ועל גבורתו בקרבות הגוש במלחמת העצמאות. במפגש המרגש בין הלוחמים, אל"מ אסמן בירך את הצלף והגשש הוותיק של גוש עציון. "מאז מלחמת העצמאות ועד ימינו גזרת עציון היוותה סמל לחלוציות, גבורה, ושיח אמיץ וכנה. בזכות פסח וחבריו ירושלים לא נפלה במלחמה, כך אמר בן גוריון. היום יש לנו הווה איתן, אנחנו ממשיכים את דרככם ודואגים שטרור יפגוש צבא והאזרחים יפגשו שגרה".
"הן היו פייטריות אחת אחת, נלחמו ממש כמו הגברים"
במהלך הקרבות בגוש עציון נהרגו 242 חברי קיבוץ ולוחמים ישראליים, מתוכם 22 לוחמות - 18 מהן ניצולות שואה. אז, כמו היום, נשים לוחמות ושירות משותף של בנות עם גברים ביחידה קרבית היה נושא לפולמוס ולויכוח ציבורי. הלוחם מרדכי עדיקה, שנלחם בקרבות להגנת הגוש ונפל בשבי הירדני, מספר על המפגש הראשון והמפתיע שלו עם הלוחמות המפורסמות של גוש עציון. "באמת התפלאתי, ראיתי אישה עם מכנסים קצרים נותנת פקודות לחיילים, זה היה מוזר לי. אבל הן היו פייטריות אחת אחת, הן נלחמו ממש כמו הגברים", נזכר.
בגינסקי, מוקפת בעדת מעריצים בני 90 פלוס, שטוענים במרץ שהיא הייתה לוחמת ללא חת, תומכת בשירות צבאי משותף ובשוויון מגדרי בקרב לוחמים: "אני חושבת שאנחנו יכולות להיות לוחמות כמו הגברים ועובדה היא שבפלוגה שלנו בגוש היו נשים לוחמות".
קוף ביקש לציין באופן מיוחד את אחת מגיבורות הקרב הקשה, אסתר רוזנצוויג ז"ל, שנהרגה בהגנה על כפר עציון בגיל 19. חבורת לוחמי תש"ח הקשוחים, שמקשיבים לשיחה, מיד מסכימים במילות חיזוק רבות: "אתי הצטיינה בקרבות, היא לא פחדה ולא התעייפה. היא נלחמה ממש כמו גבר!".
לעומתם, עליזה נדיבי שהייתה אחראית על העזרה ראשונה בקיבוץ משואות יצחק, וגם היא נפלה בשבי הירדני, טוענת כי נשים לא צריכות להיות בקו האש. "נשים יכולות להילחם כמו גברים, אבל אני לא הייתי רוצה שהבת שלי תהיה לוחמת קרבית. יש עוד הרבה דברים שנשים יכולות לעשות ולתרום. אישה לא חייבת להיות בטנק".
ירון רוזנטל, מנהל בית ספר שדה כפר עציון, שהפיק את האירוע המיוחד, מתרגש מהמפגש עם לוחמי תש"ח האגדיים, כמעט כמו ילד שפוגש את גיבורי ילדותו: "אז, כל מי שהיה יכול להילחם נלחם. נשארו פה נשים קיבוצניקיות, פלמחניקיות, חי"שניקיות ואפילו אימא עם ילד שהתייתם באותו הקרב גם מאביו וגם מאימו. נשים לוחמות הן חלק מהבשורה של גוש עציון. גם היום הבנות של גוש עציון - מתגייסות לקרבי".
לפנייה לכתב/ת 
