לא ראיתי את אבא בוכה. רק באזכרות לצביקה
אחי הסתיר מההורים שלנו את הסיכונים בצבא אבל אבא היה איש צבא והבין היטב. לראות את אבא לא שולט בדמעות זה משהו שקשה להסביר
יעלה מקליס ואחיה צביקה, בחתונתה. 8 חודשים לפני שנהרג
ביום הזיכרון של 1983 צביקה ליווה משפחות שכולות להר המנוחות וכשהוא חזר הביתה הוא אמר "יואו, כמה קברים יש שם". הוא נשאר ליום העצמאות ולאחריו חזר לצבא. יומיים אחר כך דודה שלי הגיעה אלינו הביתה והודיעה שהוא נהרג.
התקשיתי לעכל. חלפו 35 שנה מאז. גם היום אני לא מעכלת.
צביקה היה קטן ממני בשנתיים וחצי. ילד סנדוויץ' ביני ובין אחי דני. הוא תמיד היה שונה מכולם. אנחנו משפחה של עורכי דין והוא בכלל לא היה בעניין. ילד נעים עם נפש גדולה שאהב לרוץ בשדה הפתוח. צביקה היה בצופים, שיחק כדוריד, בנה טיסנים וגם הדריך בתחום. עד היום הטיסן שלו נמצא בבית של ההורים שלי. האהבה הזו הובילה אותו לקורס טיס אבל הוא נשר ממנו. הציבו אותו בתותחנים עד שהוא בחר להתנדב לסיירת גולני.
יום אחד קצין הקישור הארטילרי שלהם נהרג וצביקה החליט שהוא מחליף אותו. ב-20 באפריל 1983 הוא נהרג בהיתקלות עם מחבלים בלבנון.
הזיכרון שלי מצביקה נמצא בעיקר בראש ובלב כי אין הרבה תמונות שלו חוץ מכמה צילומי ילדות עם אחינו דני. בחתונה שלי, שמונה חודשים לפני שהוא נהרג, הוא הצטלם ועשה כל מיני פרצופים מצחיקים. נשארו לי ממנו אולי שלוש תמונות.
צבי מקליס (משמאל למעלה, עם חולצה פתוחה)
החיים שלנו מתחלקים ללפני מותו של צביקה ולאחריו. כל ארוחת שבת וחג משהו חסר. לי אישית הוא חסר כל פעם כשאני רואה את החברים שלו, ומבינה שצביקה לא הספיק. שאין לו ילדים או נכדים. בהתחלה הכאב מוחשי ופיזי, אחר כך הוא רגשי.
צביקה הוא חלק מהחיים שלנו, מהיום יום. הילדים יודעים לדבר עליו וגם הנכדים. הבת שלי הקדישה את עבודת השורשים שלה לזכרו. עזרנו להקים את אתר ההנצחה לתותחנים בזיכרון יעקב. אפילו יש קרן מלגות לסטודנטים. הוא נוכח כי החברים שלו לידנו. עבורנו הוא כאן בכל רגע אבל בממד אחר. לבן שלי קראתי עופר. רציתי שיהיה משהו דומה אבל לא בדיוק, ועופר הוא הבן של הצבי.
המוות של צביקה הוסיף למשפחה כולה ממד נוסף. קל לנו להגיע למשפחות שכולות ולדבר איתן כי גם אנחנו כאלה. אנחנו באים משם, מכירים היטב את הסיטואציה ומבינים אותנו. בכל טקס שבו אני מופיעה כראש עיר אני אומרת: 'אני יעלה מקליס, אחותו של צביקה שנפל בלבנון'. הוא חלק ממני, מהקודקוד שלי, מהיותי אשת ציבור ומהמחויבות הציבורית שלי לאדמה ולעם.
סגן-משנה צביקה מקליס נולד ב-28 בינואר 1962 ונפל בלבנון ב-20 באפריל 1983. לאחר מותו הועלה לדרגת סגן. הכותבת, אחותו יעלה מקליס, היא ראש העיר יהוד מונוסון
לפנייה לכתב/ת 
יעלה מקליס
מומלצים
