כשברק פיקד על גדוד שריון ביום כיפור: "ישי נפגע מקליע והתמוטט"
אהוד ברק מזוהה עם סיירת מטכ"ל, אך את תחילת שירותו העביר כלוחם בשריון. במלחמת יום כיפור חזר כמפקד גדוד טנקים בחווה הסינית: "האויב הכי גדול היה הפחד, אסור היה להיכנע לו". בספרו החדש מספר ברק על הקרב הקשה ועל חברו, סא"ל ישי יזהר, שהיה איתו בטנק ומת לו בידיים
לפחות בכל הנוגע לקריירה הצבאית שלו, אהוד ברק מזוהה יותר מכל עם סיירת מטכ"ל. אבל לא רבים יודעים כי את השבועות הראשונים שלו במדים הוא בילה דווקא ביחידת נגמ"שים של צה"ל. בספרו "My Country, My Life" שייצא בארצות הברית ב-8 במאי, הוא מספר על נסיבות גיוסו כנער צעיר ונלהב, אך כחוש למדי, ממשמר השרון.
הוא מגלה איך ב-1960 ליהק אותו אברהם ארנן ליחידת הקומנדו המובחרת שהקים, לאחר שכטירון בחיל השריון התנדב להוביל כנווט שיירת מילואימניקים לנקודת מפגש באמצע שום מקום בנגב. כלוחם, קצין בסיירת, וגם כמפקדה, השתתף ברק באינספור מבצעים חשאיים, הרפתקניים ומסוכנים בעורף האויב, אולם ככל הנראה זירת הקרב המסובכת והמדממת ביותר שבה לקח חלק הייתה שנים לאחר מכן במהלך מלחמת יום כיפור, כששוב הוביל שיריונרים מילואימניקים לשדה הקרב – הפעם כמפקד.
ב-17 באוקטובר קיבל ברק הוראה לצאת לעבר אזור החווה הסינית – אותה נקודה אסטרטגית על גדות התעלה, שהשתלטות עליה הייתה נחוצה להצלחת המבצע. גדוד 890 מחטיבת הצנחנים בפיקודו של איציק מרדכי נשלח לסרוק את השטח ולנטרל את "משמידי הטנקים" המצריים – תותחים מסוג SU100 שאיימו על כוחות השריון הישראלים.
אולם הצנחנים נתקלו בהתגדות עזה בשדה הקרב החולי ומצאו עצמם לכודים תחת אש כבדה. גדוד 100 נשלח לחלצם. במהלך ההכנות, פנה לברק חברו סא"ל במיל' ישי יזהר, בן קיבוץ תל-יוסף, ודרש להצטרף למשימה למרות שלא היה מאומן בלוחמת שריון. כצנחן יוצא גדוד 890 הוא היה נחוש לסייע לחבריו ליחידה, ולחבור לכוח. למרות הסתייגויותיו, ברק לקח אותו תחת חסותו בטנק המג"ד ביחד עם צוותו שכלל בין השאר את הטען-קשר יאשה קדמי (ראש לשכת נתיב לשעבר).
בספרו כותב ברק כי עם הגעתו לאזור לפני עלות השחר, הוא התקשה לאתר את הצנחנים. אחרי שיצר קשר עם מרדכי, הוחלט כי הכוחות בשטח יזהו את עצמם באמצעות רימון עשן. היה זה הסימן לתחילת מבצע החילוץ. "הובלתי את הפלוגה הראשונה שכללה את מפקד הטנק הכי מנוסה שלי משה סוקניק. מיד אחרינו היו הנגמ"שים שלנו, ובהם זה של הצוות הרפואי שלנו. המטרה שלי הייתה לחתור למגע עם האש המצרית בעודנו מתחילים לחלץ את אנשיו של איציק אל אחת מתעלות ההשקיה היבשות שהיו במרחק של כ-550 מטרים מאחורינו", נזכר ברק.
הוא מספר כי הפלוגה התקדמה בקו ישר, כשטנק הפיקוד במרכז. הוא נמנע מפתיחה באש מחשש לפגיעה בצנחנים בשטח. במרחק 65 מטרים זיהה את הראשונים בהם. "חלקם השיבו אש, חלקם היו פצועים. במרחק מטרים משם, שריונרים מצרים ריתקו אותם באמצעות אש רובים ומקלעים. המצרים ירו גם לעברנו, ואנחנו השבנו אש. אבל המצרים שהיו ביתרון מספרי, היו מחופרים בעמדות שהיו מחוברות ברשת של שוחות. כשנעצרנו מול הקו המצרי, הוריתי למפקד הנגמ"ש שלי להתחיל לחלץ את הצנחנים אחורה לתעלת ההשקיה".
ברק מספר כי לא עבר זמן רב, והתברר שאיום "משמידי הטנקים" המצריים היה שריר וקיים. "פתאום פגז התפוצץ במרחק כעשרים מטרים ממני. אחרים נפלו מסביב לטנקים שלנו. מקור האש היה ממש מלפנינו, במרחק כ-1,200 מטרים מאיתנו. שלושה 'משמידי טנקים'. כיוונתי את התותח הראשי של הטנק שלי לעבר אחד מהם והוריתי לתותחן לירות. השתמשתי בקשר כדי שאחרים יוכלו לשמוע את הפקודה. אבל אחרי שוך האבק והעשן ה-SU100 היו שם עדיין. הוריתי על תיקון הכיול והוריתי 'אש'. שוב, החטאנו. רק אז הבנתי למה. הטנקים שקיבלנו מבסיס האחזקה בג'וליס היו חסרים את חוברת ההוראות למשתמש שכללה את הצ'קליסט לכיול התותחים. זו הייתה בעיה רצינית מכיוון שרבים מבין המילואמניקים לא היו בטנק מזה שנים. הוריתי לתותחנים להשתמש בכוונת הטלסקופית שלהם במקום והפגזים שלנו התחילו לפגוע במטרות".
אבל לא רק משמידי טנקים עמדו לרשות המצרים בשטח, וגדוד 100 מצא עצמו תחת אש מנשק קל, אר.פי.ג'י וטילי סאגר. "בצריח של הטנק שלנו, ישי ואני השבנו אש באמצעות ירי אוטומטי מרובי העוזי שלנו, והשלכנו רימונים. קליעים פגעו בצריח ובגוף הטנק. ואז מצד ימין שוגרו לעברנו טילי סאגר", נזכר ברק ומספר שאחד הטילים פספס בקושי בעוד כבל השליטה שלו הסתבך בצריח טנק הפיקוד. "ניסיתי להיעזר במשקפת שלי כדי לאתר מאיפה הם מגיעים, אבל זה היה חסר טעם. ביקשתי בקשר סיוע ארטילרי רק כדי להיענות בשלילה". בניסיון לטפל באיום הסאגרים, ברק הורה למשה סוקניק להוביל כמה מהטנקים כדי לנטרל את משגריהם.
תוך כדי, נמשך החילוץ תחת אש כבדה. "מצד ימין שלי הנגמ"ש השלים את הפינוי הראשון וחזר כדי לחלץ עוד מאנשי איציק. היה בזה משהו מאוד מסורבל: נגמ"ש אחד, ואז עוד שניים, ואז הפסקה, ואז עוד אחד או שניים. הם עשו כל מה שביכולתם, כשהאש המצרית המשיכה להתגבר. חלק מאנשיו של איציק, מיואשים או מבולבלים, פשוט נעמדו והתחילו לצעוד חסרי הגנה אחורה לעבר התעלות", ברק מספר ומתאר איך הלחימה הסלימה במהרה.
"כל 45 שניות בערך, מקבץ של סאגרים שוגרו לעבר הטנקים והנגמ"שים שלנו. תוך כמה דקות, שניים מהטנקים שלנו נפגעו, אחד מהם עלה באש. שניים מ'משמידי הטנקים' היו עדיין שם. השריונרים המצרים ריססו אותנו עם אש מקלעים. כל האזור היה מלא בעשן אפור. כל דקה או שתיים טנק או נגמ"ש שלנו ספג פגיעה ישירה. היה גם ריח, וברגע שאתה חווה אותו הוא לעולם לא נשכח ממך: הניחוח של בשר אדם חרוך".
"דם פרץ החוצה. הפנים שלו התכווצו מכאב. הוא התבונן לעברי, והניף את זרועותיו כאילו כדי להגיד 'ניסיתי ככל יכולתי, זה אבוד עכשיו'. לחצתי חזק על הפצע בניסיון לעצור את הדימום, אבל הוא חמק מידי והתמוטט אל זרועותיו של יאשה קדמי. הוא ניסה לתמוך בו והמשיך בניסיון לעצור את הדימום. פניתי לעבר החייל המצרי שפגע בישי, פחות משישה מטרים משמאלי. נשארתי נמוך ככל האפשר מעל הצריח, ויריתי אל החזה שלו. הוא נפל אל תוך העמדה. בעודי ממשיך בירי, יאשה אמר לי שישי מת. 'אתה בטוח?' שאלתי. וכשהוא אמר שכן, הוריתי לנהג לסגת. נסענו כמה מאות מטרים למקום בו הרופאים מצאו מחסה בעודם מטפלים בצנחנים הפצועים. בעזרתם הורדנו את הגופה וחזרנו לקרב".
ברק מספר כי אחרי 10 דקות של חילופי אש, שני SU100 יצאו מכלל פעולה, והשלישי נסוג. אך המצרים המשיכו בשלהם וגרמו לאבדות רבות בצד הישראלי. בלית ברירה הורה המג"ד לסגת. "חמישה מבין הטנקים שלנו נפגעו. שניים מהם עלו באש. נגמ"ש נוסף בער ומפקדו היה פצוע אנושות. ידעתי שאם נישאר עוד זמן רב, נגמור כמו יחידות שריון אחרות במתקפת הנגד הראשונה והכושלת של ישראל בימים הראשונים של המלחמה. הסתכנו בהשמדה. ככל שיכולתי לראות, כל הצנחנים ששרדו חולצו או שהצליחו לזחול לתעלה בעצמם. הוריתי לסוקניק לבטל את המשימה שלו לנטרל את הסאגרים ונסוגנו אל מאחורי תעלת ההשקיה", הוא מספר. אלא שאז התחוור למג"ד שכמה מהחיילים נותרו בשטח בחסות שניים מהטנקים הפגועים. הכוחות נאלצו לשוב לשדה הקרב המדמם, שגבה בסופו של יום 53 ישראלים הרוגים (43 צנחנים, ועשרה מחיילי גדוד 100), ופצועים רבים.
"גם בעיצומו של הקרב - כשאש נורתה לעברנו והכלים בערו – חוויתי את אותה הרגשה בהילוך איטי שמלווה מיקוד מרוחק אשר מצאתי ברגעים הקשים ביותר במהלך מבצעי הסיירת", מדווח ברק. "השבתי אש והשלכתי רימונים, בעודי מחלק פקודות לצוות הטנק שלי וגם לשאר הגדוד. במידה מסוימת זה קל יותר עבור המפקד. כשאתה מוביל אנשים לקרב, אין לך זמן להיכנע לפחד. אתה חייב להעריך כל דבר שקורה סביבך, שנייה אחר שנייה. אתה חייב לקבל החלטות מיידיות, מחלק פקודות ומוודא שהן מבוצעות, ואז מתחיל הכל מחדש. החיילים שלך ממתינים לשמוע את קולך, והם גם צופים בפעולות שלך. אם אתה מאבד שליטה בכל רגע, אתה לא רק שם את חייך בסכנה. גם את שלהם".
לפנייה לכתב/ת 
