קריאה לפיוס לצד כעס: המחלוקת סביב טקס זיכרון ישראלי-פלסטיני
אהרון ברנע ששכל את בנו ב-99' ישתתף בטקס הזיכרון האלטרנטיבי יחד עם פלסטינים. "יש משפחות שכולות בצד השני". מאיר סחיווסחורדר, שהוריו ושלושת אחיו, נרצחו בפיגוע בירושלים, השיב לו באולפן ynet: "יושב לצידי אדם שאומר על משפחות שהידים שהן משפחות שכולות"
"הטקס הזה בעצם מכנס משפחות ישראליות ופלסטיניות כדי לבטא דבר אחד מרכזי – האפשרות של שני העמים לחיות בשלום ובפיוס. אנחנו פועלים כבר מאז שנת 95' כדי להקנות את התפיסה הזו לציבור הישראלי. המהות היא שללא תהליך פיוס בין העמים - לא ייתכן שלום בר-קיימא". כך אמר היום (ג') אהרון ברנע, שבנו נועם ז"ל נהרג ממטען בלבנון ב-1999, ומשתתף בטקס הזיכרון האלטרנטיבי עם משפחות פלסטיניות שאיבדו את בניהן.
"אנחנו לא באים להחליף את הגורמים הפוליטיים שיצטרכו פעם - אני מקווה שבקרוב - לחתום על הסכם שלום בין הצדדים", הוסיף ברנע, שחבר כבר שנים רבות בפורום משפחות שכולות ישראלי-פלסטיני. "אנחנו משוכנעים שהסכם שלום לא יניב שלום אלא אם הוא יכלול גם תהליך פיוס שהוא קיומי להסכם שלום. בצד השני יש משפחות שכולות ששילמו את המחיר האולטימטיבי של המלחמה ושל הסכסוך ומוכנות להושיט יד לשלום ולפיוס".
לעומת ברנע, מאיר סחיווסחורדר, שאיבד את הוריו ושלושה מאחיו בפיגוע במסעדת סבארו בירושלים בשנת 2001, לא מאמין בפיוס. "מי שיושב פה לצידי קורא למשפחות של שהידים 'משפחות שכולות'. במהות של הדברים, הסיבה שכנראה לא יהיה שלום זה בגלל שמאז 95' את הבעלות על השלום והדו-קיום ניכסו לעצמם כל מיני ארגונים, כולל ארגוני שמאל קיצוניים. הם השתלטו על השלום ועל הדו-קיום. לפני 70 שנה בערך עם ישראל יצא מהשואה, הייתה מלחמה נוראית עם עשרות מיליונים של הרוגים בכל רחבי אירופה. היום, 70 שנה אחרי עדיין לא תוכל עדיין לראות טקסים שבשוליים שלהם יזכירו גם את הקורבן של העם הגרמני".
ברנע וחבריו החליטו על דעת עצמם שהם רוצים לקיים טקס עם משפחות פלסטיניות, הם לא דורשים תקציבים מהמדינה לשם כך.
סחיווסחורדר: "זה תמיד בא בשלבים. אני משוכנע שרוב ההורים השכולים ברוב הטקסים האלה הם בעצם קורבן לבלבול שיש בתוך העם שלנו. יש יותר מ-20 אלף חיילים שיצאו להגן על העורף, על האזרחים, על זכות הקיום של העם היהודי בארץ ישראל ושילמו את המחיר הנורא מכל. לעולם לא יהיה טקס שבו רוצחים של תינוקות ושל נשים - ישבו ביחד עם הקורבנות".
ברנע: "אין בפורום משפחות של אנשים שהתאבדו. יש פלסטינים שנהרגו תוך כדי פעילות צה"ל, תמימים לחלוטין. ויש כאלה שזרקו אבנים. חבר שלנו בהנהגת התנועה, שהוא גם חבר בארגון 'לוחמים לשלום', שכל את בתו בת ה-10 שיצאה מבית הספר ונפגעה מכדור גומי שנורה על ידי חייל צה"ל ופגע בראשה".
סחיווסחורדר: "הוא משווה בין אחותי הקטנה לבין אותה ילדה בת עשר שכדור גומי פגע בה. זו השוואה בלתי מתקבלת על הדעת. אחותי הקטנה נרצחה בידי מישהו שתכנן לבוא ולרצוח יהודים. אותה ילדה בת עשר, כואב הלב עליה, היא קורבן של הנסיבות ויכול להיות שגם לה יום אחד יהיה טקס". ברנע: "בוודאי שהחייל הזה לא כיוון דווקא אליה, הוא לא רוצח שחיפש אותה. אבל הכאב של האב ששכל את הבת שלו זהה לכאב של האב היהודי ששכל את בתו".
ברנע אומר שמספר האנשים שמשתתפים בטקס הזיכרון המשותף הולך וגדל במשך השנים. "למרבה הצער רוב האנשים שמגיעים הם לא משפחות שכולות, אלא אנשים שמזדהים עם המסר שלנו של שלום ופיוס. בני נהרג לפני 19 שנה לרגלי הבופור. הוא לא האמין בצורך לשבת בלבנון, הוא האמין באמונה שלמה בשלום. נשבעתי שאקדיש את חיי למאבק לשלום ולפיוס. זאת אני עושה ואני מקווה שזה לא הופך אותי להזוי ולאדם שזקוק לטיפול פסיכולוגי".
לפנייה לכתב/ת 
