הטקס הישראלי-פלסטיני הוא שריטת נפש
האירוע המשותף היה טירוף והחלטת העליון הכשירה השוואה בין גיבורים למחבלים. אחיה של רותי פוגל ז"ל מאיתמר מרחם על המשתתפים בו
בית המשפט העליון החליט להורות למדינת ישראל לאשר את כניסתן של משפחות מחבלים ל"טקס הזיכרון המשותף הישראלי-פלסטיני". שופטי העליון שוב החליטו להרחיק ולשלוח את ידם לסיר רותח, אבל אפשר שהפעם הגדישו את הסאה והמים יתחילו לגלוש.
יכול להיות שבית המשפט העליון התרומם מעם עד כדי כך שהוא פספס אותנו, את העם? את החלטתו ניתן לפרש כהשוואה בין חיילי צבא ההגנה לישראל, שתמיד - אבל תמיד - יוצאים על מנת להגן, לבין המחבלים שתמיד - אבל תמיד - יוצאים על מנת לפגוע במי שיבוא. גברים, נשים וטף. זו החלטה שהתקבלה מחוסר הבחנה בין גבורת חיילינו ואזרחינו, לבין הגדרת הגבורה אצל אויבינו.
משתמע ממנה שניתן להפוך אויב לאוהב ואוהב לאויב. עד איפה הטירוף יגיע? אולי בסוף מלחמת הצפון הבאה (שהלוואי שלא תגיע) יקבע בית המשפט יום זיכרון ישראלי ולבנוני משותף? ואולי בכל הלוויה של חייל צה"ל או נפגע טרור כדאי לציין את השם של מי שפגע בו. ככה, בשביל "להזדהות עם הכאב".
עצוב. עצוב שבית המשפט העליון במדינת ישראל נותן מרחב כל כך רחב לפרשנותם של דברים שנוגעים בעצבים הרגישים ביותר של כולנו.
אמנם יש כמה עשרות משפחות שכולות שמשתתפות בביזיון הזה, אבל תפקידה של מדינה (ובתוכה גם מי שדואג לזכויות המיעוט שבה), הוא לא לאפשר כל שיגעון ושריטת נפש. כן, גם אם הם של משפחות שכולות.
לכם, אחיי בני המשפחות השכולות שבחרו להשתתף בטקס הישראלי-פלסטיני, יש לי רק רחמים ועצב. במעשיכם אתם מנפצים את חלום השלום לתוך השיגעון.
אליחי בן ישי הוא אחיה של רותי פוגל, שנרצחה באיתמר במרץ 2011
לפנייה לכתב/ת 
