האם יכולנו להצית את התעלה ולהציל חיילים?
הפרויקט ההנדסי "אור יקרות" אמור היה להבעיר את תעלת סואץ ולעכב את הצליחה ביום כיפור. עדיין לא ברור אם היה זה תרגיל הטעיה כושל או שהתוכנית סוכלה על ידי קומנדו מצרי. האם ניתן היה להציל את המוצבים?
יצחק שימקין לא האמין למראה עיניו. הידיעות שקרא בעיתונות הישראלית בדצמבר 1973, אחרי מלחמת יום כיפור, דיווחו שהמערכת להצתת מימי תעלת סואץ – שם הקוד: "אור יקרות" – נזנחה והתבררה כלא יעילה. שימקין, מהנדס בהכשרתו, טען בראיון לעיתון "דבר" שהגה בעצמו את רעיון מתקן ההצתה של התעלה. זה היה בתקופת שירותו בצבא הבריטי בימי מלחמת העולם השנייה בזמן שהצבא הגרמני איים לפלוש ממצרים לארץ ישראל. לדבריו, בשלהי שנות ה-60 הוא הציע את הרעיון לשר הביטחון משה דיין, שהפנה אותו לסגן המדען הראשי של מערכת הביטחון. זה השיב לו: "נדע למצוא את הדרך אליך כאשר הדבר יידרש". יותר לא פנו אליו.
רקע קצרצר בטרם ניכנס לסיפורו של מיזם "אור יקרות": אחד הוויכוחים הבולטים בצה"ל שלאחר מלחמת ששת הימים היה באיזו דרך יש להגן על הגבולות החדשים של מדינת ישראל, ובהקשר של חזית הדרום – האם בתעלת סואץ יש צורך בהגנה נייחת או ניידת?
כלומר, אם להתבסס על הפעלת עיקר הכוח במוצבים מוגנים או לוותר על שטח מסוים באורח זמני ולכבוש אותו מחדש במלחמת תנועה. בסופו של דבר, בהתאם להוראת הדרג הפוליטי ומכורח המציאות הסוערת של מלחמת ההתשה, צה"ל קיבל על עצמו את שיטת ההגנה הנייחת ובכך נולד לו קו בר לב.
מטרתו הייתה לספק הגנה לחיילי צה"ל, שאיישו את 32 המעוזים שצפו לכיוון הצד המצרי. כפועל יוצא, למרות תחושת הביטחון שהקנה הקו לחייליו וחרף המשמעות הביטחונית שנודעה לו בציבור הישראלי, קו בר לב מעולם לא הוגדר כקו הגנה שעליו יתנפץ הצבא המצרי. ההרתעה שבנתה ישראל יצרה לביצורי קו בר לב שם של מערך בלתי חדיר. שירים הללו אותו, ופוליטיקאים, קצינים בכירים וחיילים שמו בו את מבטחם. בכדי לבסס עוד יותר את הרתעתה ביקשה ישראל להכין למצרים הפתעה, מה שמוביל אותנו בחזרה למיזם "אור יקרות".
המצרים צפו מהגדה האפריקנית
התוכנית פותחה בראשית שנות ה-70, לקראת סוף מלחמת ההתשה, ביחידת "יפתח" של חיל ההנדסה שבראשה עמד אל"מ דוד לסקוב. על פי המיזם תוכננה מערכת המורכבת מכמה מתקנים להצתת דלק על מימי תעלת סואץ, כדי ליצור חומת אש שתמנע כל ניסיון צבאי מצרי לחצות את התעלה.
ב-28 בפברואר 1971 ביצעו אנשי יחידת "יפתח" ניסוי כלים של המערכת בסמוך לשני מעוזים בקו בר לב, "מצמד" ו"חיזיון", בעוד המצרים משקיפים על הנעשה מן הגדה המזרחית של התעלה. מטרתו האמתית של הניסוי הייתה ליצור איום משמעותי מול המצרים ולהרתיע אותם כחלק מלוחמה פסיכולוגית. ואכן, מיצג השווא השיג את מטרתו עד כדי כך שבתום כהונתו כרמטכ"ל כתב חיים בר לב כי מערך ההונאה של "אור יקרות" הוא "מוצלח ביותר", ומעסיק רבות את הצבא המצרי.
בר לב צדק בהערכתו באופן חלקי: המיזם משך את תשומת לבו של הצבא המצרי, שמצדו הוציא מדי פעם סיורי מודיעין שעמדו מקרוב על יכולת המערכת וכשירותה. אולם לא עבר זמן רב והמצרים הבינו שמדובר במערכת דמה.
מוצבי קו בר לב:
מדוע, אם כן, "אור יקרות" לא פעלה ביום פקודה? מדוע נזנח המיזם שייתכן שיכול היה לעכב במעט את הפלישה המצרית ואולי אף לחסוך באבדות לצה"ל? שאלות אלה נשאלו במסגרת הסערה הציבורית שהתחוללה בישראל בעקבות מלחמת יום הכיפורים, בדבר המחדלים הביטחוניים שהובילו למלחמה.
ומה חלקו של הקומנדו המצרי?
מי שיזם את הדיון היה דווקא הצד המצרי. לטענת שר המלחמה אחמד אסמאעיל עלי והרמטכ"ל סעד אלדין שאזלי, כוחות קומנדו מצריים פשטו על צינורות הזרמת הדלק למי התעלה שעות ספורות לפני פרוץ הקרבות וסתמו אותן. גם העיתונות הזרה דיווחה על הנשק הסודי של צה"ל שלא פעל או שחובל בהצלחה על ידי המצרים. אולם העיתונות הישראלית הסכימה שדובר במערכת הטעייה, ואף ציטטה גורמים בכירים בצה"ל, שניתחו את מגערותיה והסבירו מדוע בוטלה זמן רב לפני המלחמה.
ראשית, טענו, המערכת הייתה יקרה מדי משום שהצריכה אגירה של כמויות גדולות של דלק לשם הפעלתה. בהקשר זה עלתה בעיה נוספת: את מכלי הדלק הגדולים היה צריך לאחסן בסמוך לקו התעלה וקשה היה להסוותם, ולכן הם עלולים היו להפוך למטרה נוחה לירי או להפגזה ארטילרית.
כאמור, המהנדס שימקין דחה מכל וכול את הטענות הללו. כבר אז, וכך גם היום, בעקבות חשיפתם של מסמכי שלל מן המלחמה, ברור שהמצרים התהדרו בנוצות לא להם. לדבריו, היה צריך "להתקין מיכלי דלק תת-קרקעיים לאורך התעלה, שמהם יצאו צינורות במרחק של 20 מטר זה מזה", כאשר ההפעלה הייתה צריכה להתבצע מרחוק על ידי לחיצת כפתור.
על הטענה שהאש אינה אחידה הסביר שימקין בפשטות, כי "האש לא צריכה בכלל להיות אחידה ולא הייתה צריכה לכסות את כל רוחב התעלה." לטענתו, צה"ל יכול היה להקים מחסום אש על פני 20 מטר קרוב לגדה המזרחית, ועל ידי כך אפשר היה למנוע למשך זמן מסוים את חציית הגלים הראשונים של הכוח המצרי הצולח, שנעו בתעלה בסירות גומי.
מה היה קורה אילו רעיון הצתת התעלה היה קורם עור וגידים? לעולם לא נדע. העובדה שביום פתיחת המלחמה נשלחו חיילים מיחידת יפתח (שאגב, נפלו בשבי המצרי) להפעיל את מתקן ההצתה במוצב "חיזיון", מצביעה על כך שהמיזם לא נגנז לחלוטין. מישהו במטכ"ל עוד האמין בו. האם הייתה זו היוהרה הישראלית במסגרת התפיסה ש"הסדיר יבלום", שחיבלה במיזם? לא ניתן לדעת בוודאות. לדעתו של שימקין "אם היו מזמינים אותי, כפי שהבטיחו לי, זה לא היה ככה".
ד"ר אודי בלנגה הוא מומחה לסוריה ולמצרים במחלקה ללימודי המזרח התיכון באוניברסיטת בר אילן
לפנייה לכתב/ת 
