לא נפסיק לריב

המאבק המביך בין השרה מירי רגב (בשליחות ראש הממשלה) ובין יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין בשאלה האם בנימין נתניהו יחרוג מכללי הטקס וינאם באירוע הדלקת המשואות, נראה בדיעבד כמו משחק ילדים. המבוכה האמיתית נרשמה בטקס עצמו, אחרי שנדמה היה כי בין הצדדים הושגה פשרה.

פשרה זו אולי הגדרה לא מדויקת. אדלשטיין נכנע לנתניהו. הוא אפשר לו לדבר בטקס ולהדליק משואה, בניגוד לעמדה שעליה נאבק זמן ממושך. נתניהו הבטיח דברי ברכה אבל נשא נאום בן 14 דקות - 5 דקות יותר מאדלשטיין שהושפל בפומבי.

יו"ר הכנסת אדלשטיין והשרה רגב(צילום: גיל יוחנן, מוטי קמחי)

השרה רגב לצד רעיית ראש הממשלה בטקס(צילום: אולפני הרצליה)

אדלשטיין בטקס המשואות(צילום: אולפני הרצליה)

נכונותו של אדלשטיין לפשרה פורשה כחולשה וזו לא נענתה בהוקרה. להפך: היא נענתה ברמיסה אגרסיבית יותר. השאלה הגדולה כעת היא מתי ואיך אדלשטיין ינקום. הוא לא יכול להרשות לעצמו להמשיך הלאה. המערכת הפוליטית כולה מסתכלת עליו כעת. כוח ההרתעה שלו התרסק. עליו לשקמו. וזה לא שהוא לא חפץ בכך. קל לתאר מה הייתה טמפרטורות דמו במהלך הטקס, כשהבין שנתניהו עקץ אותו. ההסכם ביניהם היה כלא היה. נתניהו מעולם לא התכוון לקיים אותו.

רה"מ נתניהו בטקס המשואות(צילום: אלכס קולומויסקי)

ומה באשר לרגב? היא נפגעה פחות מאדלשטיין בקרב הזה. בציבור היא קצרה תשואות על טקס מרגש וישראלי אבל לא מעט קולות אחרים נשמעו על כך שהטקס שניהלה הסתיים בטונים צורמים. קולות זה בוודאי לא יוסיף לה. אבל זה הסיפור הקטן. הבעיה הגדולה של רגב היא שהתנהלותה מקימה עליה עוד ועוד אויבים.

היא לא מפחדת לריב, רגב. זה בדלק שלה. יולי אדלשטיין הפך עם חגיגות ה-70 למדינה לאויב מר שלה. וליולי כוח לא מבוטל בליכוד. כך למשל - השר זאב אלקין נחשב מקורב אליו מאוד. גם בשטח הליכודי נחשב אדלשטיין לשחקן שיש לו יכולת להפעיל שחקני מפתח אחרים. כך למשל רונן פלוט, ראש עיר בישראל שהיה פעם מנכ"לו של אדלשטיין.