שירות צבאי מעצב זהות ישראלית
השירות הצבאי הסדיר שלי, ארבע שנים שנראו לי ארוכות כמו הנצח, צרב בי זהות חדשה, לטוב ולרע. וזהות, כמו מולדת, לא מחליפים
גם אחרי 70 שנה צה"ל הוא עדיין צבא העם, אולי הצבא העממי האחרון בעולם. יחסי הגומלין הדו-סטריים וההדוקים בין החברה האזרחית והצבא בישראל הם כמעט חסרי תקדים. מצד אחד צה"ל משקף בדייקנות, לטוב ולרע, את דפוסי החשיבה ואת דפוסי ההתנהגות של החברה האזרחית הישראלית. ומן הצד האחר, ההשפעה של צה"ל על נפשו של כל מי שחי כאן, ועל השיח האזרחי, היא אדירה. גם במדינות שבהן מוטלת חובת שירות צבאי על כל האזרחים הצעירים, אין משהו דומה. לא כולם מתגייסים כאן, רחוק מזה, אבל במובן עמוק וחשוב, עדיין "כל העם צבא" אצלנו.
איך משפיע השירות הצבאי על נפשו של ישראלי שגדל כאן? בשביל להתחיל לענות על השאלה הזאת צריך פרספקטיבה, וזה מצרך נדיר בארץ שחיה מכותרת לכותרת, ונמצאת תמיד בין צפירה לאזעקת צבע אדום. חוץ מזה, כל אדם הוא עולם מלא, ואין שני אנשים שיושפעו בדיוק באותה דרך. ועדיין, גם עשרות שנים אחרי השירות הסדיר שלהם, הזהות של כל הישראלים ששירתו בצה"ל משקפת משהו מיוחד שקשה להגדיר אותו, אבל קל להרגיש בו.
לא מזמן ניתנה לי הזדמנות לשאול את השאלה הזאת על ישראלי אחד - אני עצמי. שיתוף פעולה בין דובר צה"ל ל"ידיעות אחרונות" שלח את כותבי הטורים של "7 ימים", ובהם אני, בחזרה אל היחידות שבהן שירתו כשהיו חיילים בסדיר. וכך קרה שמצאתי את עצמי בוקר אחד, מוקדם מאוד, לובש את מדי ה-ב' שלי בחושך. כמו לפני שנים, כשעוד עשיתי מילואים. המכנסיים והחולצה עלו עלי בלי בעיות. אבל כדי שהחגורה הצבאית הישנה תאפשר לי לנשום בחופשיות, הייתי חייב להרחיב אותה קצת. החלקתי את אבזם המתכת בעצב על גבי רצועת הבד. שלושה וחצי סנטימטר, אני יודע כי מדדתי. באסה.
בחוץ היה עדיין חושך. נכנסתי לאוטו ונסעתי. החגורה, שהתרחבה בשלושה וחצי סנטימטר, והשערות שנעלמו לי מהראש, הזכירו לי כמה שנים עברו מאז שלבשתי את מדי הזית-חאקי האלה בפעם האחרונה. זה היה מזמן, אבל הם עדיין אצלי. משום-מה לא שחררו אותי עד היום ממערך המילואים של צה"ל, למרות שהתגייסתי שנתיים לפני הרמטכ"ל הנוכחי. לשלישות הראשית פתרונים.
לא נעים להודות, אבל אני קצת שמח שזה ככה. אני שייך לקבוצה קטנה של רופאים שלא עברו להיות רופאים צבאיים במילואים, עם סיום הלימודים שלהם בבית הספר לרפואה. אלה מאיתנו שהיו קצינים ביחידות שדה או טייסים, והם והיחידות שלהם ביקשו את זה, קיבלו אישור להמשיך למלא את התפקיד הקודם שלהם בצה"ל. וכך קרה שהמשכתי לעשות מילואים בתור מס"ח, מפקד הסיוע החטיבתי של חטיבת הנח"ל, גם כשהייתי רופא מן המניין.
מדוע, בעצם? חשבתי על זה כשנסעתי צפונה. אחת הסיסמאות הכי טיפשיות שהתנוססו על שלטי פח בצבעי אדום-שחור, במחנות המאובקים שבהם עברו עלי חלק משנות השרות הסדיר, היתה "פעם תותחן תמיד תותחן". כבר אז חשבתי שזאת סיסמה דבילית, ממש איומה. אז למה נשארתי קצין תותחנים?
אולי כי השירות הצבאי הסדיר שלי, ארבע שנים שנראו לי ארוכות כמו הנצח, צרב בי זהות חדשה, לטוב ולרע. וזהות, כמו מולדת, לא מחליפים. עם שתיהן אנחנו תקועים, שתיהן הופכות להיות חלק מאיתנו. האיש שאני היום, לטוב ולרע, נצבע לפני ארבעים שנה בצבע זית-חאקי, והצבע הזה לא יורד בכביסה. המון דברים קרו לי מאז. גרתי עשר שנים בניו יורק, נהייתי פסיכיאטר, נולדו לי חמישה ילדים, ועדיין, הדברים שקרו לי בצבא הם אני.
מה קרה לי בצבא? איבדתי חלק מן השמיעה שלי מרעם הפגזים. בייחוד באוזן שמאל, שפונה לקנה כשמושכים את כבל הירי. למדתי לנווט כמו חיה רעה. זאת גאווה עד היום, בדור שבו אנשים הולכים לאיבוד כשתוכנת הווייז נופלת להם, או מזייפת. למדתי להגיד "טוב. הבנתי. אני אחשוב על זה, וכשאחליט, אני אחזור אליך" כשמבקשים ממני משהו. למדתי לאכול כמעט כל דבר. למדתי לישון כמעט בכל מקום, ובכל תנאי. למדתי לקבל פקודות ולתת אותן. למדתי להכיר מקרוב את הטבע ואת הנופים היפהפיים של ארץ ישראל ושכנותיה, ממדבר סיני ועד ההרים הירוקים שמעל ביירות. ובעיקר, למדתי להרוג.
כן, להרוג. אני מסתכל אחורה ולא מאמין. בגיל עשרים עדיין לא ידעתי איך אוהבים אישה, אבל כבר הייתי מכונת מלחמה משוכללת. איש צעיר עם רובה ומפה ומכשיר קשר ומשקפת, שיודע להתמצא בשטח, לירות ולפגוע. יודע להנחית מכת אש ארטילרית קטלנית בהפתעה, יודע להתגנב בלילה בלי שירגישו בו. לא מנהיג טבעי, בכלל לא, אבל מסוגל, כשצריך, לפקד על אנשים בתנאי לחץ. וכל הדברים האלה נצרבו לי עמוק בנשמה. כמו רבים מאוד מן האנשים שחיים כאן, אפשר להוציא אותי מן הצבא, אבל יהיה קשה מאוד להוציא את הצבא מתוכי.
בדרך לצפון אספתי את מתן, שהוא היום קצין התותחנים הסדיר של חטיבת הנח"ל. דיברנו על איך היה בתקופה שלי, ואיך זה עכשיו. הגענו למסקנה שהכול פחות או יותר אותו דבר. ומפה לשם הגענו לדרך עפר, בין קוצים וסלעי בזלת, ברמת הגולן. שם פגשנו את החיילים העייפים והצעירים כל כך של סוללה א', את נועם המג"ד הסדיר, ואת התותחים המתנייעים מדגם M-109-A1, 155 מ"מ, חיות מתכת כבדות על זחלים, שזכרתי מלפני ארבעים שנה.
ולא סתם זכרתי אותם. אלה היו אותם תומת"ים, בחיי! בין כל החיילים הצעירים שסביבי, ועם הקרחת היחידה בכל הסוללה, היה משהו מנחם בלפגוש חברים מלפני ארבעים שנה, שעדיין משרתים בצה"ל, ובאותו תפקיד. גם הם השתנו קצת. נוספו להם המון שכלולים שלא היו בזמני. אבל כשנכנסתי עם נועם המג"ד אל תוך התומ"ת, הרגשתי פתאום בבית, מול הסדן ומנגנון הירי, ליד כוורת הפגזים והטלסקופ לכינון ישיר. וזה היה מוזר מאוד.
בכל זאת משהו השתנה. במפי"ק, מרכז הפיקוד של של הסוללה, מצאתי מחשבים קטנים וזריזים, שהחליפו את הגדולים והמסורבלים שזכרתי. את השקפים והמפות המנויילנות החליפו מסכים, וגולת הכותרת – בנות. הפתעה נעימה. בצבא שאני זכרתי היו אולי עשר בנות בכל הגדוד, ואף אחת מהן לא היתה בסוללות המבצעיות.
להניף ולטעון פגזים של ארבעים ושלושה קילו אחד אחרי השני, זה תפקיד שרוב הבנים יכולים לעשות יותר טוב מרוב הבנות. וזה לא השתנה, גם לא אחרי ארבעים שנה. אבל לשלוט בסוללה, לחשב נתונים, לנווט, כל אלה דברים שבנות יכולות לעשות לא פחות טוב מבנים. והנה הן כאן, למרות הרבנים שמנסים בקולי קולות להחזיר אותן אל המשרדים ואל התפקידים המשעממים שהיו להן פעם בצבא. יצאתי החוצה.
החרמון, עדיין עם פסי שלג בוואדיות הגבוהים שלו, השקיף על סוללה א' מלמעלה והזכיר לי את לבנון. אני שייך לדור שנלחם בלבנון, וגם איבד בה חברים טובים. עוד לפני מלחמת לבנון הראשונה היתה לצה"ל נוכחות שקטה בלבנון, ואני הייתי חלק ממנה. הייתי מפקד הווילה במרג' עיון. הווילה היתה בעצם מוצב תצפית קדמי של צה"ל על הגבעה הגבוהה ביותר במרג' עיון, ומן הגג שלה נשקף נוף יפהפה שלעולם לא אשכח. ראו משם את צפון הגליל ואת רמת הגולן, את החרמון, ואת כל דרום לבנון. ומה שהכי חשוב – ראו ממנה כמו על כף היד את מבצר הבופור ואת כל רמת נבטייה, שבה שלטו המחבלים.
התפקיד שלנו היה פשוט: לזהות את התותחים, את הקטיושות ואת המרגמות של המחבלים, שירו מדי פעם על יישובי הגליל, ולהשמיד אותם בעזרת אש ארטילרית שלנו. זה מה שעשינו, פחות או יותר בלי הפרעה. עד שבסופו של דבר המחבלים הבינו איפה נמצאות העיניים שמכוונות אליהם את האש המדוייקת שחטפו. ואז הם התחילו לירות עלינו, במרגמות ובתותחים שלהם.
היו לנו במוצב אמצעי איכון, שאיפשרו לנו לזהות בדייקנות מאיפה יורים עלינו. הם יצאו מזמן מן השירות, אבל בשנת 1980 הם היו הצעקה האחרונה בתחום. וכך התחילו לילות של דו-קרב ארטילרי בדרום לבנון. אני זוכר את עצמי מכווץ בעמדת שקי החול שעל גג הווילה, מביט אל השמיים השחורים שמהם נפלו עלינו פצצות מרגמה בשריקה מפחידה. זוכר את עצמי מרים בזהירות את הראש, ומתאמץ לזהות את רשף הירי שלהן, את המקום שממנו הן באו. לא תמיד הצלחתי, אבל לפעמים כן. והם לא הצליחו לפגוע בנו, למרות שכמה מהפצצות שלהם נפלו בגינת הווילה, והרסו את מגרש הטניס שלה, שידע ימים טובים יותר. היה לנו מזל, וזה דבר חשוב מאוד בחיים. גם את זה למדתי בצבא.
מאז עברו הרבה שנים. אבל הנפש של מי שהרג, ומי שכמעט נהרג, ומי שחברים טובים שלו נהרגו, משתנה בצורה בלתי הפיכה, וכך קורה אצלנו להרבה מאוד ישראלים. לעובדה הזאת יש השלכות מרחיקות לכת על החברה שבה אנחנו חיים. דיברתי על זה עם מתן בדרך חזרה. חשבתי שהוא עדיין לא נולד כשהדברים האלה קרו לי, וכמה עצוב שגם היום אצלנו אנשים צעירים צריכים להתגייס, ללמוד להרוג, ולהיזהר לא להיהרג. ורק אחרי שהורדתי את מתן, והמשכתי בדרך הביתה, חשבתי על עוד משהו, ממש טיפשי: שבחגורה צבאית אין חורים, ולכן, אם הזזתי את אבזם החגורה בשלושה וחצי סנטימטר, זה אומר שהמותניים שלי התרחבו בקצת פחות משני סנטימטר, וזה ממש לא נורא.
לפנייה לכתב/ת 
