"בפאזל הזה שנוצר במדינת ישראל יש מקום לכולנו". הנאום המרגש של מרים פרץ
כלת פרס ישראל, ששכלה שניים מבניה שהיו קצינים בצה"ל, חדרה ללבבות בנאומה בטקס. "אינני מוכנה לוותר על שום חלק מהעם", אמרה. היא הזכירה את דויד גרוסמן: "ישנם מי שחוו אובדן ואף על פי כן רוחם לא נשברה, הם ממשיכים לפעול בחברה, איש בדרכו, כדי לעשותה טובה יותר" - וזכתה לחיבוק חם מהסופר המזוהה עם השמאל
הנאום המרגש שלא הותיר עין יבשה: כלת פרס ישראל מרים פרץ ריגשה רבים אמש (יום ה') בנאומה בטקס חלוקת פרסי ישראל, שהתקיים בבנייני האומה בירושלים. לאחר נאומה, שזכה לתשואות רבות מהקהל, התחבקה פרץ עם הסופר דויד גרוסמן, שקיבל גם הוא את הפרס המוענק מדי שנה במוצאי יום העצמאות. במהלך נאומה הזכירה פרץ את שני בניה שנהרגו במהלך שירותם הצבאי בפעילות מבצעית וגם ציטטה מספר תהילים ומהמשוררים חיים נחמן ביאליק ונתן אלתרמן.
פרץ, שקיבלה את פרס ישראל על מפעל חיים, שכלה את בניה סגן אוריאל פרץ ז"ל ורב-סרן אלירז פרץ ז"ל. נציגת חתני וכלות הפרס דיברה על הזכות שניתנה לה: "אנוכי הענייה ממעש נרגשת לעמוד כאן היום ולדבר בשם מקבלי הפרס. מתפללת אני שלא יהיה מכשול בדבריי וששפתי הפשוטה תביע נכונה את תודתנו העמוקה למדינת ישראל, שמצאה אותנו ראויים לפרס ולבני משפחותינו ולחברינו הקרובים שתמכו בנו ועודדו אותנו לאורך כל הדרך".
כלת פרס ישראל הזכירה את הוריה יעקב ואיטו אוחיון, שנולדו לרגלי הרי האטלס במרוקו. "בקהל היושב כאן היום חסרים אהובים ויקרים שלא זכו לראותנו במעמד זה. שניים מהם הם הוריי", היא אמרה. "הם לא ידעו קרוא וכתוב ולא דיברו את השפה העברית, אילו היו יושבים כאן היום היו מבינים רק כמה מילים מדבריי, מילים שבעבורם היו קוד: ירושלים, שלום, תורה ותודה. בכל לילה סיפר לי אבי על עיר שלא הכיר, שלא ראה בתמונות ושתיאורה עבר מאב לבן - ירושלים, שיש בה עצים נוטפי דבש וחלב ולרגליהם רובצים אריות וכבשים. בכל פעם שהגה אבי את המילים ירושלים הצמיד את שתי אצבעותיו לשפתיו ומלמל בקדושה את שמה תוך כדי נישוק כל אות מאותיותיה".
פרץ סיפרה על ההחלטה לעלות לישראל ממרוקו. "באחד הלילות של קיץ 1963 הודיע אבי כי הלילה יבוא המשיח. לשאלתי כיצד אזהה אותו, ענה: 'הוא ילבש חולצה פתוחה, מכנסיים קצרים וינעל סנדלים'. פגשתי את המשיח! את שליח הסוכנות היהודית שהוציא אותנו מהמלאח בקזבלנקה, שם גרתי עד היותו בת 10".
"מולדת לא בונים רק בכאב, אלא גם בנתינה"
היא סיפרה שבני משפחתה הובאו למעברת חצרים בבאר-שבע, שם התגוררו עד שנת 1969. "חיינו ללא גז, ללא מקרר, היו לנו מיטות עשויות מברזל, עם קשיי קליטה ושפה חדשה, אבל היתה שמחה גדולה על שזכינו להגיע לארץ ישראל", היא שחזרה. "למדתי לאהוב את הארץ דרך שיריה בזכות רדיו שקיבל אבי בעבודתו כמטאטא כבישים". היא סיפרה על הדרך שבה הכירה את המקומות בארץ: "בכל יום רביעי, חיכיתי בחרדת קודש בפתח הצריף שלנו, בידי מחברת ועפרון, נכונה לכתוב את מילות השירים שלימד אפי נצר בתוכניתו. כך הכרתי את החרמון דרך 'מלכות החרמון', את בית לחם דרך 'ראי רחל ראי' ואת עמק יזרעאל דרך 'שיר העמק'".
אך לדבריה, השיר שנצרב בזיכרונה היה שירו של נתן אלתרמן "שיר בוקר". "השיר נפתח במילים 'בהרים כבר השמש מלהטת' ושורה אחת מפזמון השיר הדהדה בראשי ולא הרפתה ממני: 'מה עוד לא נתנו לך וניתן'... כבר אז כילדה חשתי שלא עשיתי דבר למען ארצי. באתי אל ארץ מוכנה, ולא ידעתי שיום יבוא ואתן את היקר לי מכל עבור ארצי - את בניי אוריאל ואלירז. אבל מולדת לא בונים רק בכאב ובדמעות, אלא גם בעמל ובנתינה מתמשכת לאורך שנים. אני גאה להיות שייכת לקבוצה שבחרה לעסוק בחינוך, מתוך אמונה שזו הדרך לפרוץ את חומות הבערות והדלות, ומתוך הבנה שהחינוך פותח הזדמנויות למימוש עצמי והתפתחות אישית כפי שפתח לי".
היא סיפרה כי הביאה לתחום החינוך את שלמדה בבית הוריה: "אלה היסודות שעליהם גידלתי עם אישי האהוב אליעזר ז"ל את ששת ילדינו: אוריאל, אלירז, הדס, אביחי, אליאסף ובת אל". פרץ אמרה כי בניגוד לרוב זוכי פרס ישראל האחרים היא לא פיתחה דבר: "מכובדיי, עומדת אני כאן מולכם נבוכה. לצד עמיתיי, אנשים רמי מעלה, שיצרו, כתבו, חקרו והמציאו, אנשי חזון ועשייה, אנשי אמונה. קטונתי, אין בידי יצירה, לא אוכל להצביע על תגלית שגיליתי או על נוסחה שפתרתי, יש לי לב אחד שנשבר שלוש פעמים בהודעות שבר נוראיות, נפילת בני בכורי אוריאל בקרב בלבנון, פטירת אישי אליעזר משברון לב, ונפילת בני השני אלירז בקרב בעזה. עם הלב הזה יצאתי אל עמי ובמילים פשוטות, בשפת הלב השבור, דיברתי על הארץ הזאת ומורשתה, על הבחירה בטוב, על השמחה, על הדבקות בחיים, על אחריות ומעורבות חברתית. מתוך הלב הזה, שפועמת בו אמונה בארץ הזאת ובעם הזה. מתוך תהומות הכאב, נבעו מעיינות של אהבה. וכשהלב מלא אמונה, הוא יכול לעמוד באתגרים קשים, הוא יכול ליצור יצירות גדולות. זו יצירתי. היא נטועה בלבבות, הפכתי את יגוני לניגון חדש".
בנאומה היא הזכירה את הסופר דויד גרוסמן, ששכל את בנו אורי במלחמת לבנון השנייה. "במקבלי הפרס ישנם מי שחוו אובדן ואף על פי כן רוחם לא נשברה, הם ממשיכים לפעול בחברה, איש בדרכו, כדי לעשותה טובה יותר. והאחרים, כולם עושים לא רק לשם עצמם אלא לשם מדינת ישראל, לפתחה ולהעצימה במישורי העשיה ובגוונים האנושיים השונים שבה". היא קראה לאחדות בעם: "זכיתי להיפגש עם החברה הישראלית על גווניה השונים, מפגשים של פנים מול פנים, מפגשים מרחיבי לב, שאיפשרו לי כניסתם של מחשבות והבנות חדשות. הייתי שמחה אם נצא כולנו לפגוש את הגיוון הזה, את האחרים, נכיר, נרגיש, נראה את העיניים הכואבות והשמחות, נשמע את הקולות והצלילים השונים וגם אם יש בינינו תהומות - נוכל לבנות מעליהן גשרים. אם רק נכיר בכך שרב המשותף בינינו על המפריד. כולנו בארץ הזאת חפצי חיים. כולנו חפצי שלום. זה הבית של כולנו, ואין בלעדיות של אהבת העם והמולדת לצד מסוים".
היא אמרה שלאנשי הימין והשמאל יש מטרות משותפות בחיים במדינת ישראל. "כולנו רוצים לזכות לראות את נכדינו בונים כאן את ביתם, מטיילים בארץ בבטחה ונהנים מנופיה,, אמרה מרים פרץ. "כולנו מייחלים לחברת מופת ברוח חזון נביאי ישראל. ומכוח זה כולנו נושאים באחריות לאופיו, לערכיו ולעתידו של הבית הזה. לא נוכל להתעלם, לא נוכל לעמוד מנגד. בפאזל הזה שנוצר במדינת ישראל יש מקום לכולנו, לכל קשת הצבעים ואם תחסר פיסה אחת מהפאזל - התמונה לא תהיה שלמה. על כן אינני מוכנה לוותר על שום חלק מהעם, וגם אם מלאכת ההרכבה תארך - אינני מתייאשת".
פרץ דיברה על הדרך שבה אפשר להגיע להבנות. "וכדי להצליח, ביצירת הפסיפס הזה, עלינו לכבד את כולם בשיח שלנו", היא אמרה. "עלינו ליצור שיח מאופק, סבלני, שמאפשר הבעת דעה, בלי פחדים ואיומים, שיש בו מקום לסליחה ולמחילה, שיח שמחזק את המחויבות שלנו לאהבת האדם כי בצלם אלוקים ברא את האדם. שיח המכבד את מורשתנו, המרבה טוב, המרבה אור ותקווה ולא מתרכז רק בחושך".
היא ציטטה מפרק ל"ד בתהילים: "מי האיש החפץ חיים. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה, סור מרע ועשה טוב, בקש שלום ורדפהו". פרץ הוסיפה: "זוהי תורת החיים. בואו נבחר כולנו בדרך שמרבה את הטוב ואת האור שבנו, כפי שבחרתי אני לשאת את ערכיהם של בני אוריאל ואלירז וחבריהם, ערכי הרעות והאחווה הם נר לרגלי וקריאתם 'אחי' היא לכל אחד מחבריהם, היא קריאתי. אחים אנחנו. לטוב ולרע. וכפי שכתב בני אוריאל, עם מכלול הקוצים והצמחים שנכנסו לי לגוף אפשר להקים ערוגה של מטר על מטר. אבל אלו לא סתם קוצים, אלו קוצי ארץ ישראל. טובים לי קוציה של ארצי מכול פרחי תבל".
גם בסיום דבריה היא התייחסה לצורך באחדות העם: "עתה, בשנת ה-70, משימתנו היא לחשוף את האורות החבויים ביחד העצום של כלל שבטי ישראל. כדברי ביאליק, בשירו 'למתנדבים בעם'. 'חשפו האור, גלו האור, אם הררי נשף עלינו נערמו - לא דעכו כל הניצוצות לא תמו, מהרי הנשף עוד נחצוב להבה, נחשפה-נא שכבות האורים הרבים, הוי בני המכבים העמידו את עמכם, הקימו הדור, חשפו אור, חשפו האור".
לפנייה לכתב/ת 
