אני פוחד מפסקת ההתגברות

לישראל אין חוקה שתרסן את השלטון ואין מנגנונים שיעכבו חקיקה פוגענית. ביהמ"ש יהיה חשוף לרוב שיכול לחסל אותו. שופט העליון לשעבר מודאג

יצחק זמיר פורסם: 30.04.18 , 16:14

ארכיון(צילום: גיל יוחנן)

שר המשפטים לשעבר פרופ' דניאל פרידמן השיב למאמר שפרסמתי על הסכנות הטמונות בפסקת ההתגברות. הוא קרא למאמרי "מסע הפחדה" ואני מבקש להשיב לו: כן, אני פוחד. אמנם אינני פחדן; כבר ניהלתי מאבקים רבים ללא פחד. אך היום אני, ורבים אחרים, פוחדים. אינני רוצה להבהיל את אזרחי ישראל, אך בהחלט להזהיר מהסכנה הצפויה להם אם פסקת ההתגברות תתקבל והשלטון יישאר ללא רסן.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

במאמר שפרסמתי נתתי דוגמה קיצונית. כתבתי שאם פסקת ההתגברות תעבור, הממשלה תוכל להעביר בקלות כל חוק שיעלה בדעתה, לרבות חוק שיסמיך את שר הביטחון לעצור ללא הגבלת זמן וביקורת שיפוטית כל אדם שלדעתו מסכן את ביטחון המדינה או את הסדר הציבורי. גם פרידמן אינו טוען שזה בלתי אפשרי ולא מתחייב שזה לא יקרה בעתיד הרחוק או הקרוב. אי אפשר להתחייב משום שזה כבר קרה במדינות שונות, כולל כאלה שנחשבו מכובדות. אנשים לא האמינו שזה יכול לקרות במדינתם, ונותרו שאננים נוכח סימני האזהרה. כשהתחילו לפחד, היה מאוחר מדי.

להבדיל מכמעט כל המדינות, אין בישראל חוקה מלאה שתרסן את השלטון, ואין אפילו חוק רגיל הקובע רשימה שלמה של זכויות אדם. אין ברשות המחוקקת בית שני או נשיא שיוכלו לעכב חקיקה חפוזה ופוגענית. ביהמ"ש, שבמדינות אחרות החוקה מגנה עליו, חשוף בישראל לחסדי השלטון, שיכול ברוב פשוט ומקרי לחסל את בג"ץ.

כדי להצדיק את פסקת ההתגברות אומרים שביהמ"ש מרבה לפסול חוקים, וכך פוגע במשילות. אמירה זו אינה נכונה. לממשלה בישראל יש כוח משילות שכמעט אין דומה לו בדמוקרטיות אחרות, שבתי המשפט שלהן פוסלים הרבה יותר חוקים מאשר בישראל. בהשוואה להן ביהמ"ש הישראלי נוהג באיפוק רב. נכון שביהמ"ש פוסל לעתים (רחוקות) הוראות חוק הסותרות חוק יסוד, אך זו מהות הדמוקרטיה: מדינת חוק שבה השלטון חייב לפעול אך ורק במסגרת החוק, וביהמ"ש מופקד לשמור על החוק בשם ולמען העם.

דת המשפט ומועצת החכמים בבג"ץ / פרופ' דניאל פרידמן

כיוון שכך, איזו הצדקה יש לפסקת ההתגברות? קיבלנו תשובה, חדשה ומקורית במאמרו של פרידמן, הטוען כי ביהמ"ש העליון פועל "תוך פגיעה קשה בזכויות האדם", ולכן צריך לרסן אותו. כלומר, בכל העולם מוסכם כי ביהמ"ש העליון שומר על זכויות האדם מפני השלטון, אך בישראל המצב הפוך. לא האמנתי למקרא הדברים. אני מכיר היטב את ביהמ"ש העליון במשך עשרות שנים ומצדדים שונים. הייתי משוכנע שזכויות היסוד שלי נובעות ממנו ומוגנות על ידו. האם חייתי בעיוורון?

כדאי לזכור: זכויות האדם בישראל לא נוצרו על ידי הכנסת. להפך: הכנסת ירשה מהשלטון המנדטורי חוקים שהקנו לשלטון סמכויות רבות לדכא את זכויות האדם. היא לא ביטלה אותם ואפשרה לממשלה לעשות בהן שימוש. הנה דוגמה אחת, המתייחסת לחופש הביטוי, שמאפשרת לפרידמן ולי להתווכח מעל דפי העיתון.

החוק המנדטורי חייב כל עיתון לקבל רישיון מהממשלה, ואפשר לה לסגור כל עיתון לפי שיקול דעתה. ב־1953 ציוותה הממשלה לסגור עיתון רק משום שפרסם מאמר ביקורת עליה. ביהמ"ש העליון ביטל את הצו וקבע לראשונה שבישראל קיים חופש ביטוי, ובכלל זה חופש עיתונות. מאז כולנו נהנים מהזכות להביע את דעתנו, ואף למתוח ביקורת על הממשלה. לאחר מכן ביהמ"ש הבטיח חופש ביטוי בהצגות תיאטרון ובסרטי קולנוע, והגביל את כוח הצנזורה הצבאית. כך גם לגבי זכויות יסוד אחרות: חופש התנועה, חופש העיסוק, חופש ההתאגדות, השוויון בפני החוק ועוד.

אם פסקת ההתגברות תתקבל, כל הזכויות הללו יהיו חשופות לכל רוח רעה שתשתלט על הממשלה והכנסת. למשל, לא יהיה דבר שימנע חקיקת חוק שיקנה לראש הממשלה שליטה מוחלטת על התקשורת הכתובה והמשודרת. האם זה תרחיש הזוי? לכן אני פוחד, ופרידמן לא הצליח להרגיע אותי.