דיפלומטיה, הדור הבא: מסע אל יחסי ארה"ב-ישראל
מהחיים תחת אימת הטוויטר, דרך האכזבה של יהודי ארה"ב, השחיקה בתמיכת הקונגרס בישראל בעידן של התרחקות המפלגות, ועד הקרב על התדמית הישראלית ברשתות החברתיות. משלחת של סטודנטים יצאה למסע אל מאחורי הקלעים של היחסים הדיפלומטיים בין ישראל לארה"ב וחזרה עם שלל תובנות על אחת הבריתות החשובות שלנו. וגם – מבט קדימה
"אני רוצה להיות מעין שגרירה של ישראל מול האזרחים במקסיקו ולשנות את הקו הפרו-פלסטיני", אומרת פלורטה מאיירסון, סטודנטית הלומדת בתוכנית לדיפלומטיה ציבורית למצטיינים של בתי הספר לתקשורת וממשל במרכז הבינתחומי בהרצליה.
פלורטה נולדה במקסיקו. ב-2014 התרחש אירוע שטלטל את חייה כשיותר מ-40 סטודנטים שמחו על מדיניות הממשלה נעלמו, ככל הנראה נחטפו ונרצחו - מה שעורר גל מהומות במדינה. בתוך הסערה, מה שזעזע אותה יותר מכל היתה שתיקתה של הקהילה היהודית, המקורבת לשלטון: "התחלתי לחשוב על גרמניה הנאצית, איך הם רצחו מיעוטים והכוחות החזקים עמדו מנגד ושתקו".
היא החליטה לצאת למאבק. ניסו להשתיק אותה, הזהירו אותה שתהיה בסכנה אבל פלורטה לא ויתרה עד שהצליחה לרתום את ראשי הקהילה היהודית ולעורר את התלמידים בבתי הספר להילחם לצדק וחופש. כשהגיעה זמנה להירשם לאוניברסיטה, בחרה ללמוד בישראל במרכז הבינתחומי ולרכוש כלים להמשך המאבק. "כשאחזור אני מתכוננת להילחם", היא מבטיחה. "הפעם גם למען ישראל".
דיפלומטיה 2030
אי אפשר שלא לתהות אם אולי משהו מהניצוץ של פלורטה אבד בדיפלומטיה הישראלית בשנים האחרונות. "כמו שירותי חוץ רבים בעולם, גם שירות החוץ הישראלי סובל מחוסר חדשנות. בעוד שהכול מסביב השתנה, הדיפלומטיה הישראלית לא מספיק יוזמת ופרואקטיבית ולא מספיק שונה מכפי שהיתה לפני 50 שנה", טוען יניב כהן, מנכ"ל מכון אבא אבן. "שירות החוץ הישראלי מופשט מסמכויות ולא באמת מוביל תהליכים משמעותיים ברמה הלאומית. במקרה הטוב הוא מובל, במקרה הרע הוא פשוט נשאר מחוץ לעשייה בנושאים אקוטיים. יש משבר במשרד החוץ שהוא כמעט חסר תקדים".
כהן לא נשאר עם בטן מלאה ואת ניצוצות הביקורת החליט להפוך לעשייה. בשיתוף עם שגריר ישראל באו"ם לשעבר, רון פרושאור, הפכו את קתדרת אבא אבן במרכז הבינתחומי למכון מחקר, במסגרתו הם פועלים בין היתר להציע רפורמה מקיפה בשירות החוץ של ישראל. הרפורמה מושתתת על מחקר בינלאומי, שילוב בין תיאוריה ומעשה, והכשרה של דור חדש, שיישם דיפלומטיה אחרת.
"בנינו תוכנית שנותנת לסטודנטים ידע בתקשורת, בממשל, בפסיכולוגיה, בהיבטים של שיווק, סדנאות פרקטיות וכלים, שצריך מי שרואה את עצמו כדיפלומט בעולם הדיגיטלי", מספרת על ההכשרה ראש התוכנית לדיפלומטיה ציבורית, ד"ר מורן ירחי.
ירחי חברה לפרושאור וכהן, ותחת חסותו של נשיא המרכז הבינתחומי, פרופ' אוריאל רייכמן, החליטו להגשים חלום ולהציא את לימוד הדיפלומטיה אל מחוץ לכתלי הכיתה. פגישות עם דיפלומטים באו"ם, סנאטורים בקונגרס, ביקור בשגרירות, בקונסוליה, בניו יורק טיימס, שיחות עם עיתונאים – הכול כדי להכיר מקרוב את חדרי החדרים של הדיפלומטיה הציבורית של יחסי ישראל-ארה"ב. התלוותי אליהם למסע, למה שהפך להצצה מעניינת אל מאחורי הקלעים של אחת הבריתות החשובות לישראל.
ברית בעידן של מפלגות מתרחקות
"fuck trump" הוא אחד השלטים שמקדמים את פנינו כשאנו נכנסים אל הקמפוס של אוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון. רק כמה קילומטרים מהבית הלבן, ומרחק שנות אור פוליטיות, השלט מעיד על הפער ההולך וגדל כיום בין הדמוקרטים לרפובליקנים בארה"ב. אם בעבר נהנתה המערכת הדו-מפלגתית בארה"ב מאזורי שיתוף פעולה, הרי שעידן טראמפ מביא איתו הקצנה, כשכל מפלגה מתרחקת מהאחרת ואזורי שיתוף הפעולה מצטמצמים.
"יש בדיחה שאם בחדשות אומרים שהיום הולכת להיות עלייה בטמפרטורות, אנשים אומרים: 'החזאי דמוקרט'. שום דבר כבר לא דו-מפלגתי (bipartisan) באמריקה, גם לא ההסכמה על מזג האוויר", מסביר קונסול ישראל בניו יורק, דני דיין. "הפלות הן עניין מפלגתי (partisan), חוקי החזקת הנשק הם מפלגתיים, קיצוץ במסים, מדיניות הבריאות וככל שזה נראה מוזר, לאחרונה אפילו מזג האוויר הפך להיות נושא מפלגתי סביב ההתחממות הגלובלית".
בעידן שבו הפער בין המפלגות מתרחב, קיים חשש שזיהוי יתר של ישראל עם צד אחד של המפה הפוליטית, תחת החיבוק הטראמפי - יגרום להיחלשות התמיכה הדו-מפלגתית בקונגרס ממנה נהנתה ישראל לאורך השנים.
"אפילו כשהיו לנו אי-הסכמות התמיכה הדו-מפלגתית בסופו של יום עבדה למען ישראל", מזכיר פרושאור, שכיהן בעבר גם כיועץ בשגרירות בוושינגטון. "למשל, היו לנו אי-הסכמות עם ממשל אובמה, אבל בגלל התמיכה הדו-מפלגתית בממשל הזה ישראל השיגה את חבילת הסיוע הצבאית הגדולה ביותר אי פעם. עכשיו, כשיש לנו יחסים עם ממשל שחושב איתנו עין בעין, כשישראל נתפסת כנכס אסטרטגי באזור - זה טוב מאוד אבל עלינו לתמוך בחברינו הדמוקרטים, דווקא כשהם לא בשלטון".
אחד השחקנים, בזירת יחסי ישראל-ארה"ב, שסובל מנחת זרועה של התרחקות המפלגות הוא איפא"ק, השדולה הפרו-ישראלית הפועלת בבתי הקונגרס. איפא"ק רואה את עצמו כארגון דו-מפלגתי (bipartisan), מה שהולך ונהיה קשה יותר בעידן שבו המערכת הדו-מפלגתית בארה"ב מתקשה לשתף פעולה. מול זה מתכסים בארגון בעלה תאנה של תמיכה במדיניות ולא תמיכה בצד.
בתהליך ההקצנה שנוצר הארגון הולך ונתפס כמזוהה יותר עם הימין, כשמהצד השני ניצבת ג'יי סטריט, שדולה של יהודים-אמריקניים שהוקמה מתוך ביקורת על איפא"ק, כמי שבפעולתו למען ישראל מדגיש קו ימני מדי. המאמץ של איפא"ק בקרב הדימויים הזה להמשיך ולהיתפס כמי שאינו מזוהה עם צד זה או אחר של המפה הפוליטית, הביא בשנה שעברה אישים מכל קצוות הקשת הפוליטית לוועידת איפא"ק. אולם, שליחת הנשיקות באוויר מצידו של ראש הממשלה נתניהו לרפובליקנים מצד אחד, יחד עם החיבוק האיפא"קי מהצד השני, לא בדיוק עזרה לארגון במאמצים האלה.
מדיניות תחת אימת הטוויטר
האם אפשר עדיין לייצר מדיניות תמיכה משותפת בישראל? האם אפשר לייצר מדיניות בכלל? גם זו שאלה. אחד הסימפטומים המרחפים בחדרי חדרים בממשל הוא "אימת הטוויטר", או במילים אחרות הקושי להתוות מדיניות כלשהי לטווח ארוך, כשאין לך מושג מה הבוס שלך "יצייץ" מחר בבוקר.
אחד הנושאים הקריטיים מבחינת ישראל שמונח כרגע על שולחנו של טראמפ הוא הפרישה מהסכם הגרעין עם איראן. "הנשיא אומר שהוא לא יאריך את ההסכם, אבל במדיניות בינלאומית יש הרבה משתנים שנעים כל הזמן", מסביר פרושאור. "בקרוב הוא צריך לפגוש את קים ג'ונג און. האם זה חכם לדבר עם שליט צפון קוריאה על הסכם גרעין שנייה אחרי שהוא נסוג מהסכם הגרעין עם איראן? לדעתי, טראמפ ימצא סיבה להאריך את ההסכם".
השלט השני אחרי Fuck Trump"" שתופס את העין בג'ורג'טאון הוא "free Palestine", תזכורת מסויימת לצימוד בין הדמוקרטים לשמאל, מפלגה שכ-80% מיהודי ארה"ב הצביעו למתמודדת מטעמה, הילרי קלינטון, בבחירות האחרונות. אז בעוד המפלגות מתרחקות ובנימין נתניהו מוצא בטראמפ חבר נפש, הרוב של יהודי ארה"ב נע עם הדמוקרטים אל הצד השני של המתרס.
"יוסטון, יש לנו בעיה", אומר הקונסול דני דיין כשהוא מדבר על היחסים בין יהדות ארה"ב ובין ישראל, ומפנה אצבע מאשימה אל אדישותם של הישראלים כלפי היהודים היושבים בניכר. "עם יד הלב, לא אכפת לנו מהיהודים האמריקנים. כשיש לך ויכוח עם בן הזוג והוא תחת המסגרת של אהבה, הוא ניתן לפתרון. כשהוויכוח הוא לא במסגרת אהבה, אלא במסגרת של אדישות, אז הוא יהיה קשה מאוד לפתרון. אמרתי בראיון בטלוויזיה שלישראלים אכפת מהמיעוט היהודי בארה"ב, לא יותר משאכפת לנו מהמיעוט ההונגרי ברומניה".
זיכרון בסלון על פלאפל
ערב יום השואה. בבניין השייך לתורם יהודי באיסט וילג' מתכנסים בחדר אחד יהודים אמריקנים, ישראלים החיים מעבר לים וסטודנטים מישראל לערב משותף של זיכרון בסלון. במרכז – כדורי פלאפל, חומוס ושאר שרידי ישראליות. בצד: המשבר המעמיק בין יהודי ארה"ב לישראל.
אלי סנדרס, מנהלת חדר המדיה שבו אנו יושבים, מגדירה את עצמה כישראלית-אמריקנית. אמה ישראלית, אביה אמריקני ושניהם חיו במשך שנים בישראל. היא גדלה בקליפורניה, אבל מדברת עברית ומחזיקה בדרכון ישראלי. בחוגים בהם מסתובבת אלי, היא פוגשת דווקא לא מעט יהודים אמריקנים שפעילים מאוד למען ישראל. "האנשים שפועלים כאן בדרך כלל מעורבים גם בארגונים יהודיים בקמפוס והם נלהבים לגבי ישראל", היא מספרת. "כולם נחשפים להרבה שנאה ואלימות כלפי ישראל ברשתות החברתיות".
אלי, כמו רבים אחרים היושבים בחדר, החליטה שלא לשבת בחיבוק ידיים מול השנאה אונליין והם חברו לארגון Act.il, מיזם המשותף למרכז הבינתחומי וארגון הקהילה הישראלית אמריקאית IAC. הארגון מנהל מלחמה למען ישראל ברשתות החברתיות ומחוצה להן, בעזרת סוכני שינוי וקהילות פעולה שהוא יוצר ברחבי העולם. זהו גם המיזם שבו הסטודנטים בתוכנית לדיפלומטיה ציבורית עושים בו התמחות, כחלק מצעדיהם הראשונים בדיפלומטיה.
"המודל שלנו הוא שמצד אחד אנחנו בונים קהילת אונליין, כשאנחנו מבינים שהבסיס של זה הוא גם קהילה אמיתית - וזה בדיוק הערך המוסף של הקהילה הישראלית אמריקאית (IAC)", מסביר מייסד ומנכ"ל Act.il, ירדן בן יוסף. "בשנה האחרונה פתחנו חמישה חדרי מדיה בארה"ב: בניו יורק, בניו ג'רזי, בבוסטון, בפילדלפיה, באורנג' קאונטי. המטרה שם היא להניע את הקהילה: תלמידי תיכון, סטודנטים, מנטורים מהקהילה, והם עושים את האפקט שלהם".
לא יודעים איפה ישראל
בלב ליבה של הפעילות עומד אפליקציית Act.il, שבה הסטודנטים ומתנדבים נוספים מציפים מדי יום משימות לפעולה לקהילות ברחבי העולם: החל מקריאה לתגובות על סרטונים נגד ישראל וכלה בדיווח לפייסבוק על תכנים אנטישמיים. הפעילים בארגון נקראים למלא את המשימות ולהפוך את הרשת לזירה פרו-ישראלית יותר.
"באחד המקרים היתה תמונה נוראית שמשווה ציונים למקקים. מתנדב דיווח על זה ופייסבוק, אחרי פחות מחצי שעה, החזירו לו תשובה: 'זה לא עובר על הסטנדרטים שלנו, זה בסדר'", ממחיש בן יוסף את הפעילות. "הכנסנו את זה כמשימה לאפליקציה ו-48 שעות אח"כ זה ירד, כי כולם הציפו את זה מול פייסבוק ופתאום זה כן עובר על החוקים. עובדתית, כאשר קהילה של 14 אלף איש מ-41 מדינות מציפה תכנים כאלה יחד - זה עובד. בסוף אנחנו מציעים לאדם להיות חלק ממערך הדיפלומטיה הישראלית מבלי לקום מהספה".
מרינה, אף היא מנטורית ב-Act.il, מדברת בעיקר על הבורות שהיא פוגשת אופליין ואונליין: "70 אחוז מהאנשים בארה"ב, הדבר האחרון שמעניין אותם זה ישראל. אם תקחי מפה ותשאלי אותם איפה זה ישראל - לא יהיה להם מושג. זה כמו שאני אשאל אותך מה הדעה שלך לגבי איזו מדינה באפריקה. אנחנו צריכים לתפוס את אלה שאכפת להם ולעזור להם לגבש עמדה חיובית ביחס לישראל, ולא עמדה כמו שה-BDS רוצה".
עוזבים את המיתוג, עוברים להיספנים
כשדני דיין מדבר על קרב ההסברה הישראלי הוא מתנער מהמושג מיתוג. "החלפתי דיפלומט מקצועי שהאג'נדה שלו היתה למתג את ישראל ושיניתי את זה. אני לא מאמין שהעובדה שאנחנו אומת סטרטאפ, שתל אביב היא גן עדן ללהט"בים וירושלים היא העיר הכי יפה בעולם – הם הדברים שעונים על כל השאלות שמחכות לתשובה. זה חיוני לדיפלומטיה הישראלית לבנות קומה נוספת למיתוג של ישראל שעונה על שאלות הנוגעות לפלסטינים, למחסור בפלורליזם הדתי בישראל, סוגיית הפליטים ועוד. אתה לא יכול לטאטא אותן מתחת לשטיח".
במרכז "קומת ההשפעה" הנוספת שלו מיקם הקונסול דיין את ההיספאנים. "כשהגעתי מישראל לניו יורק, כמו מרבית הישראלים חילקתי את אמריקה לשני חלקים: שחורים ולבנים. אבל ארה"ב ובוודאי ניו יורק היא פסיפס של קהילות רבות ואתה צריך להגיע למי שאתה יכול להשפיע על עמדתו. זה היה לי די ברור שהקהילה ההיספאנית היא החשובה ביותר", מצהיר דיין. "27% מהאוכלוסייה בארצות הבירת היא לטינית וההשלכות הן שב-2060 שליש מהבוחרים האמריקנים יהיו לטינים. אין ספק שיהיה גם נשיא לטיני למדינה הזו בשלב מסויים".
לא קל להיות דיפלומט. "קשה לייצג עמדה שהיא לא שלנו", אומר סטודנט ישראלי מהמשלחת שזה עתה סיים לייצג את בריטניה בסימולציה באו"ם. "היה לי קשה כאדם לומר שירושלים באמת לא על השולחן", משתפת סטודנטית אחרת. מהר מאוד הם למדו שכדי להיות דיפלומט, זה לא משנה מה אתה חושב – אלא את מי אתה מייצג באותו הזמן.
דני דיין מכיר מקרוב את הצורך להשיל את הדעות האישיות עם הכניסה לחליפת הדיפלומט, אחרי הדרך הפתלתלה שעבר מברזיל לניו יורק, כיו"ר מועצת יש"ע לשעבר. "אני לא חושב שהייתי צריך להתאים את הערכים שלי לניו יורק, אני אותו אדם שעזב את ישראל לפני 20 חודשים, עם אותו סט ערכים", הוא מצהיר. "יש זמנים בהם דיפלומט צריך לייצג גם נושאים שהוא לא מסכים איתם במאה אחוז, אבל כל עוד אין קונפליקט מצפוני שאי אפשר לשאת זה בסדר, ולי אין קונפליקט מצפוני".
ואם פעם תצטרך לייצג מדיניות של ישראל לנסיגה מההתנחלויות, תעשה את זה?
"בלי להיכנס לפרטים של איזה החלטות, יש החלטות שבהן אעדיף לחזור הביתה ולקדם את ההשקפות שלי בישראל ולא לייצג השקפות אחרות כאן".
בקצהו של עוד יום במסע אחרי ביקור בבית הלבן ובקונגרס, אני פוגשת לשיחה את אחד הסטודנטים, רן רבי. "שאלתי היום את הסנאטור ג'ון לואיס, אחד מ'ששת הגדולים' שפעלו לצד מרטין לותר קינג, אם הוא יכול לנוח היום על זרי הדפנה?", הוא משתף בהתרגשות. "הוא אמר לי: 'כל עוד אני רואה חוסר צדק בעולם לא אשקוט ולא אנוח' - כזה דיפלומט אני רוצה להיות".
בתגובה לדבריו של יניב כהן, מנכ"ל מכון אבא אבן, מסר דובר משרד החוץ עמנואל נחשון: "הדברים האמורים נובעים מחוסר היכרות עם פעילות המשרד. משרד החוץ הישראלי פורץ דרך בתחומים רבים, החל מדיפלומטיה ציבורית, במיוחד בתחום הדיגיטלי וברשתות החברתיות, המשך בפעילות הסיוע הבינלאומי של ישראל, אשר תורמת מהותית לשמה הטוב של ישראל בעולם כולו, בפעילות כלכלית המייצרת חיבורים בין הסקטור הפרטי והממשלתי, וכלה בפעילות חדשנית ויוזמת מול גורמים בחברה האזרחית במדינות רבות, לרבות קהילות הלהט"ב, ארגונים לא ממשלתיים ועוד. אנחנו מזמינים את אנשי מכון אבא אבן אלינו למשרד, לבוא ולהתרשם ממגוון התחומים בהם עוסק המשרד".
הכותבת הייתה אורחת מכון אבא אבן
לפנייה לכתב/ת 
