הכי קל להאשים את חמאס

הצעירים בעזה לא בחרו בחמאס. למעשה, הם לא בחרו בכלל אלא נולדו וגדלו לתוך הכאוס. על הגדר התבצעה השבוע התאבדות המונית שמקורה בייאוש

אליאור לויפורסם: 16.05.18 , 08:50

העימותים בגבול רצועת עזה, ביום שני(צילום: AFP)

ביום שני בערב, אחרי שמספר ההרוגים ברצועה עבר את רף ה-50, שוחחתי עם אחד ממקורותיי בעזה. מדובר באדם שראה דבר או שניים בחייו, בוודאי בכל הקשור לקונפליקט עם ישראל. ביקשתי להבין באמצעותו את הסיבה לכך לחמאס הורה למפגינים לסגת משטח הגדר. תשובתו הייתה מפתיעה. יש לחץ גדול בקרב הארגונים האזרחיים בעזה להפסיק את ההתאבדות של צעירים על הגדר, הוא אמר.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

כדי להסביר את ההפתעה שלי צריך להבין את הדקויות בשפה הערבית. כל מוות של פלסטיני שקשור באופן עקיף או ישיר לעימות עם ישראל יוגדר לעולם במילה ''איסתישהאד'', מלשון שהיד, כלומר מות קדושים. אלא שאותו גורם השתמש באופן חריג במילה הערבית "אינתיחאר" - מילה שמתארת התאבדות של אדם שמאס בחייו והחליט לשים להם קץ. אין לה שום קשר לנסיבות דתיות נעלות של עימות עם אויב. יתרה מזו: היא אסורה על פי הדת ומהווה טאבו בחברה הערבית.

הסיפור הקטן הזה מאיר זווית שבישראל מתעקשים להתעלם ממנה כמעט לחלוטין בדיונים הארוכים על קמפיין צעדת השיבה. שרים, חברי כנסת ופרשנים בתחומם מעדיפים להתכנס תחת השבלונה הנוחה כל כך ולפיה רק חמאס מסלים את המצב ורק הוא אשם במה שקורה.

הכי קל להאשים את חמאס וזה גם מתבקש. הוא אכן השתלט על קמפיין צעדת השיבה, אבל הוא לא המציא אותה. חמאס שיגר את פעיליו הצבאיים לחתוך את הגדרות, אבל הוא לא שלח את כל 100 האנשים שרצו בשבועות האחרונים אל מותם על הגדר ונמצאים היום מתחת לאדמה. האנשים האלה לא רצו אל מותם כי מישהו שלט בהם עם ג'ויסטיק. הם עשו את זה כי הם כנראה הרגישו שהמוות עדיף מהחיים העלובים ברצועת עזה.

אז נכון שחמאס משתמש בהרוגים, ונכון שככל שמספרם גדול יותר כך עדיף לו, אבל אי אפשר להתעלם מחוסר התקווה בעזה שמביא אנשים בשנות ה-20 שלהם להעדיף את מותם או לכל הפחות לא לפחד מהמוות. צעירים בשנות ה-20 לחייהם אמורים לבנות את עתידם, אלא שצעירי עזה חושבים על כמה שעות חשמל יהיו להם בבית בשעה שבמרחק 50 קילומטרים צעירים בגילם עושים אקזיטים.

ולפני שאתם מתנפלים – הצעירים הללו לא בחרו בחמאס. הם לא בחרו בכלל. הם נולדו וגדלו למציאות של סגר. רובם המכריע לא עזב מעולם את רצועת עזה, לא ראה את הפירמידות בקהיר, לא שתה אספרסו בפיאצה נאבונה ברומא, לא יצא לנופש מימיו ולא נסע להירגע בחופי סיני. למעשה, הם לא יודעים אפילו מה זה סתם להתפנק בחופשת סוף שבוע בבית מלון.

היום שלהם מתחיל ומסתיים במלחמת הישרדות ובחוסר תקווה. הם מכלים את חייהם בעישון סיגריות מול הים כי אין להם משהו אחר לעשות. רבים מהם מתמכרים למשככי כאבים. אז מה יעצור בעדם מלהסתכל למוות בעיניים?

כשמדברים באופן סטרילי על המשבר ההומניטרי בעזה שוכחים על זה שמאחורי המספרים עומדים אנשים אמיתיים שנולדו במקום הלא נכון ובזמן הלא נכון. הייאוש, ולא יחיא סינוואר, שולח את חלקם להתגרות במוות. אבל אצלנו, כאמור, הכי קל להאשים את חמאס.