18 שנה מחוץ ללבנון: האומץ, המחיר וההחמצה
אנחנו, המפקדים הבכירים, פספסנו את השינוי החברתי שעברה מדינת ישראל והתבטא בתנועת ארבע אמהות. אבל אהוד ברק זיהה אותו, גילה מנהיגות וביצע מהלך אמיץ. אלמלא מדיניות ההבלגה כלפי חיזבאללה בשנים הבאות, היינו יכולים לנצל זאת לשינוי אסטרטגי דרמטי בצפון. מפקד הגזרה המזרחית לשעבר מנתח רטרואקטיבית את הנסיגה הגדולה
בשבוע שעבר צוינו 18 שנים לנסיגה מלבנון, וכמי ששירת שם במשך עשרות שנים, מלוחם סדיר בסיירת גולני ועד פיקוד על הגזרה המזרחית בשנות ה-90, זו נקודת זמן נאותה לבחון את המהלך ואת ההשפעות האסטרטגיות שלו – גם כיום - על המציאות המורכבת בגבול הצפון, ברמת הגולן, בגליל ובדרום לבנון.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
ההחלטה שהוביל ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק על נסיגה חד-צדדית הייתה דרמטית, אמיצה ונכונה, בנסיבות קשות ותחת אילוצים לא פשוטים, לרבות התנגדות של הצמרת הצבאית. גם העובדה שלא צלח הניסיון להסכם עם הסורים, כזה הכולל את לבנון, הפך את התוכנית למסובכת ואת מימושה למורכב לא פחות.
ברק הוביל מהלך מדיני חשוב מול מועצת הביטחון מתוך הבנה הרואה פני-עתיד שלפיה נסיגה בהסכם עם האו"ם תיתן לגיטימציה למהלך הישראלי, תשלים את החלטה 425, ובעיקר תשמוט את הקרקע מתחת לטיעון של חיזבאללה על התנגדות לכובש הציוני. בנוסף, שהיית צה"ל בלבנון העצימה את כוחו הפוליטי של ארגון הטרור במדינה, וכך איבד חיזבאללה במקביל הן את הצידוק הבינלאומי להמשיך להילחם בישראל והן את הצידוק הפנים-לבנוני. במובנים רבים הנסיגה הפתיעה אותו ויצרה עבורו מציאות פוליטית בעייתית.
הנסיבות שהובילו לנסיגה החלו באותו לילה חורפי, קר וחשוך של 4 בפברואר 1997, כששני מסוקי יסעור התרסקו מעל מושב שאר-ישוב בדרכם ללבנון. עבורי - כמפקדם של 73 הנופלים באסון וכמי שפיקד על הגזרה המזרחית בלבנון – היה זה הלילה הארוך והקשה בחיי. אין שום בית ספר, לא בצה"ל ולא במקום אחר, שיכול להכין אותך להתמודד עם אובדן עצום שכזה. זה היה מבחן פיקודי אדיר וזיכרון צורב.
היום כבר ברור לכל שהאירוע היווה זרז להחלטה לסגת מלבנון באופן חד-צדדי. האסון היה כה מטלטל ברמה הלאומית, עד שגרם לחברה בארץ ולהנהגה להתמודד לראשונה ברצינות עם שאלות נוקבות לגבי תפיסת אזור הביטחון ומחירה הכואב.
ארבע אמהות צדקו
תנועת ארבע אמהות שנוסדה לאחר האסון קראה לנסיגה מיידית. באופן אישי, באותם ימים שבהם פיקדתי על אלפי לוחמים בלבנון, התנגדתי למחאה ובעיקר לחלק מההתבטאויות שליוו אותה, אבל היום דעתי שונה לחלוטין. ארבע הנשים הללו – שנתקלו בתגובות מזלזלות ואטומות מצדנו המפקדים - הובילו מחאה שאתגרה את התפיסה הביטחונית של צה"ל באזור הביטחון.
הפיקוד הצבאי הסתכל על המחאה כאל חלק חלש ורפה בחברה הישראלית שנכנע לאתגר בלבנון, מבלי להבין שמדובר בתהליך עמוק של שינוי בחברה שהחלה לשאול שאלות על הלחימה ארוכת השנים, על הצדקתה ומחירה. תנועת ארבע אמהות התעקשה, וזכתה לסיקור של כמה עיתונאים ועיתונאיות באמצעי התקשורת שתמכו בחזרה לגבול הבינלאומי.
תמונות הנסיגה היו לא נוחות לצפייה: חיזבאללה תועד בוזז ציוד של צה"ל על הגבול ואלפי אנשי צד"ל בטור אינסופי התדפקו על שער הגבול לישראל. לדעתי הייתה הערכת חסר עד כמה התמונות הקשות הללו יחדדו תחושה של בריחה וייצרבו לא רק בתודעה של ישראלים רבים, אלא גם של שחקנים נוספים באזור. ראשון היה הציבור הפלסטיני, שהתפרץ כשנה וחצי לאחר מכן אל תוך האינתיפאדה השנייה, אבל גם גורמים אחרים במזרח התיכון הביטו בעניין וחשבו: "הישראלים בורחים מלבנון כי הם מבינים רק כוח".
צד"ל על הגדר
מאז הנסיגה נדרשים רבים לשאלות צד"ל, הטיפול בלוחמיו והמחויבות לאנשיו. צבא דרום לבנון נלחם עשרות שנים לצד צה"ל באזור הביטחון, אבל ההחלטה למדר את אנשיו ממתכונת הנסיגה ולוחות הזמנים שלה הייתה מוצדקת על רקע חשש מהדלף המודיעיני העצום בתוכו.
מאידך, החשיבה שבנסיבות אלה צד"ל יחזיק מעמד עד לנסיגה ולא יתפרק הייתה טעות קשה. ברגע שצה"ל העביר את מוצביו לידי צד"ל, וכשהם הבינו שישראל עוזבת, החלו עריקות והתפרקות כללית שכללה את נטישת המוצבים ב-21 במאי, וזו הובילה להשתלטות אנשי חיזבאללה עליהם ולהתפוררות אזור הביטחון.
מדינת ישראל טיפלה באלפי אנשי צד"ל והשקיעה כסף רב מתוך מחויבות מוסרית לאלה שנלחמו עמנו שכם אל שכם בגבולנו הצפוני, ושילמו מחיר אישי ואנושי כבד. גם כיום צריך להמשיך ולסייע לאנשים הללו. זה לא ישנה את העובדה שאפשר היה - בהתארגנות טובה יותר - למנוע את התמונות הקשות שלהם צובאים על שערי הגבול הצפוני של ישראל.
פספוס הזדמנות אסטרטגית
בצד ההחלטה הנכונה והאמיצה לסגת הייתה כאן הזדמנות אסטרטגית שהוחמצה. המהלך החד-צדדי, ההסכם עם האו"ם והחלטת מועצת הביטחון שלפיה ישראל השלימה את הנסיגה על פי החלטה 425, היו צריכים להוות מנוף לשינוי כללי המשחק בגבול הצפוני ובניית הרתעה אפקטיבית. אבל שני אירועים חמורים סימנו אחרת.
חטיפת שלושת החיילים בהר דב ב-7 באוקטובר 2000, והפיגוע במצובה במרץ 2002, הבהירו עד כמה מוטעית הייתה מדיניות ההבלגה וההכלה של ישראל, שנבעה מרצון להימנע מפתיחת חזית נוספת במקביל לאינתיפאדה השנייה. מדיניות זו אפשרה לחיזבאללה ולאיראנים להתעצם ולהקים מדינת טרור ריבונית בדרום לבנון, ממש על הגבול הבינלאומי המוכר על ידי האומות המאוחדות. גם התוצאות המגומגמות של מלחמת לבנון השנייה והסכם 1701 העצימו את התהליך שאיפשר בניית מערך נשק אדיר שתכליתו האסטרטגית הייתה להרתיע את ישראל מלתקוף את אתרי הגרעין האיראניים.
עם כניסת חיזבאללה למשחק הפוליטי בלבנון ב-2009 ניצבה לפתחנו מציאות מורכבת ומאיימת: לבנון נשלטת בפועל על ידי ארגון טרור בהשפעה איראנית-שיעית, שבידיו אלפים רבים של טילים ורקטות, חלק גדול מהם מאיים על אתרים אסטרטגים בישראל. אמנם אי אפשר להתעלם מההישג האסטרטגי של 12 שנות שקט והרתעה בגבול לבנון, ובכל זאת - הטילים והרקטות עדיין שם. ממתינים.
מדיניות ישראלית נטולת הבלגה ואגרסיבית לאירועי הר דב ומצובה, נתמכת בלגיטימיות פנימית ובינלאומית, הייתה יכולה ליצור מציאות אחרת עם הרתעה אפקטיבית הרבה יותר, שייתכן שהיו מונעות הידרדרות למלחמת לבנון השנייה. כמו כן, תוצאה חד-משמעית במלחמה ב-2006 והסכם מדיני אחר יכולים היו לסכל את תהליך ההתעצמות של חיזבאללה ואיראן בלבנון במהלך השנים שחלפו מאז.
עשרות אלפי לוחמים אלמונים
שני עשורים אחרי, הגיע הזמן לחשבון נפש ציבורי רחב בחברה הישראלית לגבי השנים הנשכחות בלבנון. במשך כעשור וחצי השתתפו עשרות אלפי חיילים במלחמת התשה קשה וכואבת, במידה רבה חסרת תוחלת אסטרטגית, עם מחיר כבד מנשוא, ללא תהילה וללא אלבומי ניצחון, ללא שם וללא אות, כמו המלחמה הנשכחת האחרת, על גדות תעלת סואץ בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70.
הגיע הזמן שהחברה הישראלית תביע את הוקרתה והערכתה לאותם עשרות אלפים שעצרו בגופם את מחבלי חיזבאללה למען הביטחון בצפון הארץ. הוקרה זו, אני מאמין, תיתן מעט מזור למשפחות הנופלים ואולי תביע הערכה לרבים שנושאים את צלקות המלחמה המתמשכת ההיא בנפשם ובגופם. בעיניי זוהי מחויבות מוסרית של צבא ושל חברה.
זאת גם הייתה מלחמה שהציבה אתגר בפני יכולת העמידה של החברה הישראלית: במקביל למציאות ההתשה, לאבידות ולוויכוח הציבורי, חודדה סוגיית הגיבוי לצה"ל ומפקדיו. המלחמה בלבנון עיצבה דור שלם של מפקדים, בהם חברי פורום המטכ"ל המכהן כיום, שגדלו, לחמו ופיקדו בלבנון במשך שנים ארוכות.
המחיר, המוטיבציה, המלחמה הבאה
המלחמה בלבנון הציבה על מפתנה של החברה הישראלית את שאלת המחיר, שבקרב חלקים ממנה נתפס כמיותר, לא מוצדק, ללא תכלית וחסר תוחלת. "שאלת המחיר" עומדת למבחן שוב ושוב באתגרים של ישראל בשנים האחרונות – בלבנון בפרט, בזירה הצפונית בכלל וגם בעימותים ברצועת עזה. החשש מנפגעים בלחימה מהווה "אבן ריחיים" על צוואר ההנהגה בבואה לקבל החלטות קשות, והיא תישאר תלויה שם גם במבחנים שעוד נכונו לנו.
לאחרונה שוב התפרסם "מכתב שמיניסטים" ושוב צפו סוגיות הסרבנות והמוטיבציה לשירות בצה"ל. אבל אני יודע על לוחמים שנפלו בלבנון והיו יכולים לשרת בבסיס עורפי, לפעול מרחוק בתנאים נוחים ומתגמלים, אלא שהם התנדבו לשרת במשימות הקשות והמסוכנות ביותר, במוצבים "בופור" וב"דלעת", אל מול מאחזי החיזבאללה ולוחמיו.
את מותם הם מצאו בדרך לעוד משימה בלבנון, והם המגדלור הערכי של שליחות ותרומה לצה"ל ולמדינה, שצריך להיות לנגד עיניהם של בני הדור הצעיר שנושא את לפיד הביטחון.
אתגרי הזירה הצפונית עוד לפנינו וכדאי שנכיר במלחמה הנשכחת ההיא בלבנון. כדאי להכיר בהשפעות האסטרטגיות הכבירות של ההחלטה על הנסיגה והביצוע שלה. יש להכיר בצורך החיוני במדיניות ארוכת טווח בגבולנו הצפוני, וגם בחשיבות של תמונת הסיום של המלחמה הבא. צריך להבין עד כמה חשובה תוצאה חד-משמעית לטובת ישראל, כזאת שניתן לתרגם אותה להישגים אסטרטגיים. האתגרים בזירה הצפונית עוד לפנינו, והם בוא יבואו.
- אל"מ (מיל') קובי מרום היה מפקד הגזרה המזרחית בדרום לבנון, וכיום עמית מחקר במכון למדיניות נגד טרור במרכז הבינתחומי בהרצליה
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
