פרשת ההאזנות: משבר האמון של נתניהו
זה היה מבצע חשאי ורגיש בו נטלו חלק עשרות אנשי סוד. מחשש לריגול זר, הדלפות, ועל רקע משבר האמון בין ראש הממשלה לקהילת הביטחון, הוא הורה לפקח מקרוב על כל השותפים בו. גם הודעתו של ראש השב"כ דאז יורם כהן לא סותרת. אם נתניהו לא האמין בהם, היה צריך לדרוש חקירה | הטור מהבוקר ב"ידיעות אחרונות"
האם הייתה או לא הייתה הוראה של ראש הממשלה להאזין לראש המוסד ולרמטכ"ל? שאלה זו מסעירה את הציבור והמערכת הפוליטית מאז שפורסמה לראשונה הידיעה בתוכנית "עובדה" ביום חמישי האחרון. צריך לומר - אין פה פרשת ווטרגייט. נתניהו כראש ממשלה מוסמך להורות להאזין לאזרחים ישראלים (בכפוף להתייעצות עם היועץ המשפטי לממשלה) לתקופה של כמה חודשים, ולחדש את ההוראה בכל פעם מחדש.
במהלך השנים 2012 ו-2013 נערכה מערכת הביטחון לפרויקט גדול וחשאי שדרש השקעה גדולה בכוח אדם ובכסף. לחלקים של הפרויקט היו שותפי סוד רבים, אך לכולו ולמשמעויות שלו - רק כמה עשרות.
נתניהו כה חשש מפני חשיפת הפרויקט עד שהוא מידר ממנו גם כמעט את כל שרי הממשלה וחברי הכנסת, כולל את רוב חברי ועדת המשנה לשירותים חשאיים, שאמורים להיות חשופים לכל חומר מסווג במדינה. כדי להעביר את התקציב הוא מינה שני חברי ועדה לשותפי סוד וכן מיופה כוח מטעמו במשרד האוצר. על פי מקור יודע דבר - לא כל העברת התקציב יכולה הייתה להיות מאושרת בדרך הזו, ולכן הדבר הראשון שנתניהו עשה כשר אוצר, אחרי שפיטר את לפיד ונטל את תפקיד שר האוצר לידיו, היה לחתום על העברת התקציב המדובר.
במקביל לדברים האלו, ב-2013 גברה החרדה של נתניהו מפני ריגול זר בישראל והוא החל להורות על נקיטת אמצעים קיצוניים יותר ויותר כדי למנוע אותו. על פי מקור שעסק באבטחת סביבתו של ראש הממשלה, נתניהו הורה לנתק את כל בית ראש הממשלה מהחיבור לכבלים בעת ישיבות רגישות אצלו, מחשש כי אלו עשויים לשמש לחדירה אלקטרונית זרה. בנוסף, הורה על הקמת מיסוך פיזי לאזורים שבהם חנתה השיירה שלו, כדי שלוויינים לא יוכלו לנטר היכן הוא נמצא. "נתניהו היה משוכנע שמרגלים אחריו בכל האמצעים ובכל פינה", אומר גורם בכיר לשעבר בשב"כ.
נתניהו חשש מאוד מהדלפות על הפרויקט המיוחד, ולכן כינס ב-2013 ישיבה עם היועמ"ש, ראש השב"כ וגורמים נוספים, ובה ביקש לבדוק ולהורות על צעדים חמורים במיוחד על מנת לוודא שלא תהיה הדלפת מידע מתוך הפרויקט. הדברים האלה באו על רקע משבר אמון חמור בין נתניהו לבין גורמים במערכת הביטחון.
בפגישה זו, ביקש נתניהו מראש השב"כ כהן להטיל פיקוח ומעקב, לרבות האזנות, על כל שותפי הסוד בפרויקט. הוא לא אמר במפורש שהוא דורש לעקוב אחרי הרמטכ"ל גנץ וראש המוסד פרדו, אבל הם בהחלט היו בראש רשימת שותפי הסוד. לא ברור אם הרשימה שנתניהו דרש כיעדים למעקב והאזנות כללה גם את השרים שהיו שותפי סוד לפרויקט. אם כן - מדובר בעניין רגיש ומורכב אף יותר. כהן הביע התנגדות לדברים מסיבות שונות, ולכן הועבר הנושא לטיפול המלמ"ב (הממונה על הביטחון במערכת הביטחון). בסופו של דבר הנושא זכה לטיפול מינורי ביותר, אם בכלל. לעצם העניין חשוב להעיר כי עובדה שדבר קיומו של הפרויקט לא דלף מעולם.
בעקבות הסערה הגדולה פרסם ביום שישי ראש השב"כ בתקופת הפרשה, יורם כהן, הודעה ובה נאמר כי "הפרסומים בתקשורת אודות הנחיות של ראש הממשלה שניתנו לי כביכול בעודי מכהן כראש השב"כ - להאזין ספציפית לטלפונים של הרמטכ"ל גנץ וראש המוסד פרדו - אינם נכונים".
הודעה זו שונה ממה שצוטט מפי מקורביו של כהן ביום שישי בבוקר, שם דובר על הכחשה מוחלטת. בהודעה השנייה יש לשים לב למה שכהן כתב, המילה "ספציפית", וגם למה שהוא לא כתב - שהוא קיבל הוראה מנתניהו להאזין, וכי התנגד לבצע אותה.
תמיר פרדו אמר ל"ידיעות אחרונות" אתמול כי "לאורך חמש שנים כראש המוסד, ראש הממשלה לא הראה או הביע בשום שלב חוסר אמון. להפך, דיברתי איתו בפתיחות מלאה על הכול, בפניו ובפני הקבינט".
בכל גרסה מדובר על אירוע יוצא דופן: ראש הממשלה מורה להטיל פיקוח על קבוצת אנשים הזוכים לאמון הגדול מטעם קהילת המודיעין, מערכת הביטחון והדרג המדיני. הם לא זוכים באמון הזה מדי פעם, אלא יום יום ושעה שעה, ונוגעים בעניינים הרגישים כל הזמן. אם נתניהו לא מאמין בהם - אז הוא צריך להורות על חקירה מעמיקה, מיד, ולשלוח את כולם לפוליגרף.
הדברים לא התרחשו סתם כך ב-2013 אלא נבטו על קרקע מורעלת מאוד מאז תחילת הקדנציה של נתניהו. ברקע היו הכישלון שיוחס למוסד בדובאי והתחדדות המחלוקת בין נתניהו לדגן בדבר אפשרות התקיפה באיראן. וברמה האישית, נתניהו ודגן פשוט לא הסתדרו. גם היחסים של ראש הממשלה עם שאר ראשי קהילת המודיעין היו בעייתיים. "נתניהו לא סומך על אף אחד ולכן ביצע מהלכים דיפלומטיים חשאיים ולא דיווח לראשי הקהילה", משחזר היועץ לביטחון לאומי עוזי ארד. "מרגע לרגע ראיתי כיצד נפערת תהום של חוסר אמון בינו ובינם".
אין זו הפעם הראשונה בישראל שבה מורים על פיקוח, האזנות וניסיון לאתר מדליפים. אך כל האירועים הקודמים נופלים בעוצמתם מרמת חוסר האמון שנתניהו פיתח כלפי ראשי הארגונים שלו עצמו.
לפנייה לכתב/ת 
