המטפס הישראלי שחולץ על סף מוות: "ידעתי שאני עלול לוותר אם אחשוב על הסיכויים"
החברים לטיפוס כבר דיווחו שהוא נהרג, אבל לנדב בן יהודה היו תוכניות אחרות. בריאיון שיתפרסם במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות" הוא מספר על הלילה הארוך בחייו, שבו היטלטל קפוא ופצוע בין חיים למוות בגובה 8,200 מטר: "רק במסוק החילוץ התחלתי לקלוט מה קרה"
"זו רמת כאב כה גדולה, שהאישונים מתרחבים מרוב שהגוף נכנס לטראומה, ופתאום האור הקלוש של הפנס מסנוור אותי. צריך לעכל כאב כזה, לתת לו לרדת. אם תיכנס ממנו לסחרור, אתה יכול להתעלף. הגוף דורש שתעצור, הוא רוצה חמצן, אבל אני אומר לעצמי 'אתה חייב לעוף מפה, אתה לא יכול להישאר במקומות האלה'".
כך מספר נדב בן יהודה, האיש שכבש פסגות יותר מכל מטפס הרים ישראלי אחר, ולפני כשבועיים וחצי קיבל את חייו בחזרה, אחרי שנפל בגובה של 8,200 מטר מעל פני הים ושרד שעות ארוכות כשהוא פצוע בשלג, לא הרחק מפסגת הקאנגצ'נג'ונגה בנפאל, ההר השלישי בגובהו בעולם.
בן יהודה בן ה-30 התפרסם ב-2012, לאחר שבדרכו לפסגת האוורסט ויתר על המשך הטיפוס כדי להציל את חייו של מטפס הרים טורקי פצוע. בשל החילוץ סבל מפגיעות קור קשות בידיו, אך זה היה משחק ילדים לעומת מה שהוא מתמודד איתו כעת. חבול ופצוע הוא עובר בימים אלה סדרת טיפולים אינטנסיבית בתא לחץ בבית החולים אסף הרופא, ומתמודד עם האפשרות שייאלצו לקטוע חלקים מכף רגלו הימנית.
בן יהודה, שניסה לטפס על פסגת הקאנגצ'נג'ונגה ללא שימוש בחמצן, מעד במדרון ונפצע. הוא מצא עצמו לבד על ההר, בלילה ובטמפרטורות שהגיעו עד למינוס 65 מעלות.
הוא מספר: "אני מרגיש שאני לא מצליח להזיז את הרגליים יותר. הידיים לא מתפקדות, הצוואר בקושי זז, הנשימות הופכות להיות שטוחות יותר ויותר, ואני יודע שמשהו רע קורה. אני עוטף את עצמי כמו שצריך, כי אני יודע שעוד רגע לא אוכל להשתמש בידיים.
"במשך שעות אני עומד על הקצה של המצוק. אני פועל כמו רובוט, כי אם לרגע אחד אחשוב על הבית, על כמה הסיכויים שלי להיחלץ נמוכים, זה יכול לפתוח פתח לוויתור. הייתי מרוכז במשימה שלי: לשרוד עד הבוקר".
כשעלתה השמש הבחינו חבריו לטיפוס, שכבר הגיעו למחנה מתחתיו, בחליפתו הצהובה של נדב על רקע השלג הלבן, מוטלת ללא תנועה. הם הניחו שהוא אינו בין החיים ואף דיווחו ברשת הקשר שהוא נהרג. אלא שנגד כל הסיכויים, בן יהודה היה בחיים.
"כשהשמש עלתה והטמפרטורות עלו גייסתי את שארית כוחותיי והתחלתי לנוע כמה שיכולתי", הוא מספר בראיון למוסף "7 ימים". "לי זה הרגיש שאני נע קילומטרים, אבל כנראה שזזתי רק כמה מטרים".
התזוזה הקטנה הזאת, שבה הבחינה מטפסת הרים אוסטרלית, הספיקה לה להבין שבן יהודה בחיים. סבל מקומי נשלח אליו ומצא אותו באפיסת כוחות. "אני רואה נקודה קטנה זזה לכיווני", מספר בן יהודה. "אני לא יכול לצעוק כי אני אילם לגמרי. הוושט מרוטש וקנה הנשימה קפוא. הוא מושך אותי לכיוון מטה, אנחנו נעים צעד או שניים ואני נופל, ושוב מתרומם".
לילה ארוך עבר עד שהגיע בן יהודה בצעדים כושלים למחנה נמוך יותר, בגובה של 6,300 מטר. לשם הגיע המסוק שאשתו לנה דאגה לשלוח לו. "בגלל השיפוע של ההר, המסוק לא באמת נחת, אלא נצמד עם המגלש למדרון", הוא משחזר. "אני מושלך פנימה, נשכב על הרצפה, מסתכל מהחלון ורואה שאנחנו מתרחקים מההר, ורק אז אני מתחיל לקלוט מה קרה".
למרות מה שעבר השאלה אם ימשיך לטפס בעתיד, לא קיימת. מבחינתו, השאלה היחידה היא מתי ולאן. "במקצוע שלי אנשים נפצעים ונהרגים", הוא אומר. "בטיפוס אלפיני, מטפס בלי אצבעות לא מקבל הנחות. אני לחצתי הרבה ידיים למטפסים שהיד שלהם לא הייתה שלמה".
הריאיון המלא יפורסם בסוף השבוע במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות"
לפנייה לכתב/ת 
