תקועים במדבר: מעורבות מרוקו בששת הימים

ביוני 1967, כשמלך מרוקו טיפח יחסים חשאיים עם ישראל, העם שלו נטה דווקא לפאן-ערביות. זה אילץ אותו לשלוח 3 גלים של חיילים לעזור לנאצר, אלא שהם הגיעו באיחור. כלומר, מי מהם שבכלל הגיע. 51 שנה למלחמה

יגאל בן-נוןפורסם: 07.06.18 , 08:35

חסן השני מלך מרוקו וגנרלים 1965 (אוסף ג'ו גולן)

מלך מרוקו חסן השני והגנרלים(אוסף ג'ו גולן)

מלחמת ששת הימים שהתרחשה השבוע לפני 51 שנים הציתה במרוקו התעוררות עממית שטלטלה את הציבור. הלאומיות הפאן-ערבית לובתה באותם ימים מימין ומשמאל על ידי האופוזיציה למלך חסן השני, ומסמכים שהתגלו לאחרונה בארכיון המדינה חושפים לא רק את הניסיון המרוקני הדל והכושל לקחת חלק במלחמה, אלא בעיקר את היחס הדואלי כלפי ישראל: באופן פומבי התייצבות לצד נאצר ומדינות ערב, ומתחת לפני השטח יחסים חשאיים והערכה למדינה הציונית.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

כבר עם פרוץ הקרבות ב-5 ביוני 1967 חשו יהודים נושאי משרות בכירות במינהל המדינה במרוקו שהקרקע בוערת מתחת לרגליהם, ונסעו לעיירת הנופש מרבייה שבספרד עד יעבור זעם. מאחוריהם השתתפו המונים בהפגנות אנטי-ישראליות וניפצו חלונות ראווה של חנויות של יהודים. למחרת רצח שוטר בעיר מכנאס את יוסף לחיאני בן ה-18 ואת קרוב משפחתו אלי תורג'מן בן ה-26 ששהו בתוך בית קפה.

מנגד, שר הפנים הגנרל מוחמד אופקיר לא האמין לשידורי הרדיו בארצות ערב שדיווחו על ניצחונות מצרים וירדן, וטען שתוך ארבעה ימים ישראל תנצח. הוא דאג להציב שוטרים מול בתי יהודים כדי להגן עליהם.

אבל בשל האווירה הציבורית החליט המלך לשגר כוחות מצבא מרוקו לחזית המצרית. בצעד הפגנתי, כראש המטה הכללי של כוחות הצבא המלכותי, הוא ערך מסדר ראווה לרגל שיגור שלושה גדודים להצלת צבאו של נאצר בסיני. המושל הצבאי של קזבלנקה, הקולונל בועזה בולחימס, התמנה למפקד הכוחות המרוקנים שיצאו להלחם בישראל. הוא טס עם קציני מטה אחדים לקהיר אבל המצרים לא רצו לשתף אותו בשום פעולה והוא נאלץ להמתין שם באפס מעשה.

במקביל לגדודים של בולחימס יצא כוח של כמה מאות חיילים בדרך יבשתית והגיע ללוב. הם חנו במדבר הלובי עד שהתברר שגם הם מיותרים במלחמה זו. שלטונות מרוקו ביקשו להחזיר את הכוח לבסיסו בדרך יבשתית, אבל הפעם סירב השלטון באלג'יריה לאשר להם מעבר, וממשלת מרוקו נאלצה לשלוח אוניה לטריפולי וזו החזירה את הלוחמים למולדתם.

וזה לא היה הכול. כוח צבאי נוסף יצא ממרוקו ברכבת והגיע עד אלג'יריה, אבל שם התברר למפקדיו שהמלחמה נגמרה ושאין טעם להמשיך במסע, ולכן הם החליטו לשוב למולדתם. כאן הרשו האלג'יראים למרוקנים לצאת, אבל לפני כן החרימו את נשקם ואת ציודם (הסיבות להתנהלות של ממשלת אלג'יריה נעוצות בסכסוך הגבולות בין שתי המדינות וב"מלחמת החולות" שפרצה ביניהן באוקטובר 1963).

קורות תלאותיו של הכוח המרוקני שנשלח להילחם נגד ישראל במלחמת ששת הימים סופר על ידי קולונל בועזה בולחימס ליועץ שגרירות צרפת בישראל איב דברואה (Yves Debroise, 1954-1951), שדיווח על שיחותיו לשגריר ישראל בצרפת ולטר איתן. לדברי ראש תחנת המוסד במרוקו, ראובן שרוני, השלטונות ידעו שגדודיהם יגיעו לאזור הקרבות אחרי סיום המלחמה (בולחימס נהרג ב-1971 במהלך הקשר נגד המלך על ידי מפקד כוח הקושרים).

מעמדה של ישראל והיחס אליה המשיך להעסיק את הציבוריות במרוקו גם אחרי מלחמת ששת הימים. חמישה ימים אחרי סיומה נכתב בעיתון "אל עלם" של מפלגת אל-איסתיקלל: "על העם המרוקני ליטול חלק אקטיבי במאבק ולנתק קשריו עם כל דבר אמריקני. ישראל היא אמריקה ואמריקה היא ישראל. אל ילך איש לראות סרט, אל ישב בבית קפה, כי כך הוא מעניק דירהם (המטבע המרוקני, יב"ן) אחד לקולוניאליזם ולציונות".

ב-28 ביוני 1967 נקבעה ועידת הסטודנטים המרוקנים ועל סדר יומה הופיע סעיף הסכסוך הישראלי-ערבי. בתגובה אסרו השלטונות את קיומה בטענה שהתוכן לא קשור לענייני סטודנטים. המלך חסן השני ושר הפנים אופקיר גינו את המערכה האנטי-ישראלית שייחסו לאופוזיציה ואת "הפושעים והמוחות המעוותים המסתתרים מאחרי סיסמאות של ערביות ואיסלאם כשכל עניינם פגיעה במדינה".

באותה תקופה נסגרו עיתוני האופוזיציה לתקופות קצובות ובראיון ששודר בטלוויזיה קרא המלך לאיפוק. הוא ביקש להפנות את המרץ לבעיות פנימיות בתחומי הכלכלה, החברה והפוליטיקה, אך ברחוב המרוקני הוא הצטייר כפרו-ישראלי וכבוגד בעניין הערבי. על הקירות ברחובות החלו להופיע הכתובות "חזן השני" במקום חסן השני.

המחאה הזאת כאמור לא הייתה נטולת בסיס. אחרי מלחמת ששת הימים - עקב פיתוח תעשיית האמל"ח של צה"ל, ועל רקע רכש מערכות חדשות שהתקבלו מארה"ב - מכרה ישראל את הציוד הצבאי הצרפתי הישן שלה לצבא המרוקני. העסקה הצבאית הייתה ביטוי ליחסים המדיניים החשאיים שהתנהלו בין ישראל למרוקו למעשה כבר מפברואר 1963 (יחסים מדיניים עם הארמון, לא בנושא היהודי וההגירה). הם זכו לפרסום פומבי רק בראשית שנות ה-70 בעקבות התיווך של חסן השני בהסכם השלום בין ישראל למצרים.