הטרנספר השקט של הפלסטינים משטח C

אין חיבור למים או לחשמל, אין מסגרות חינוך, באוויר שורקים פגזי טנקים מתאמנים, ובינתיים המדינה הורסת בתים מסביב. הייתם נשארים? האישור של בג"ץ להחריב את קהילת חאן אל-אחמר הוא סימן מדאיג

רידא אבו ראספורסם: 08.06.18 , 07:39

חאן אל אחמר(עמית גילוץ, בצלם)

ביום חמישי לפני שבועיים החליטו שופטי בג"ץ נעם סולברג, ענת ברון ויעל וילנר לאפשר למדינה להרוס את הקהילה הפלסטינית חאן אל-אחמר ולגרש את תושביה לאתר הצמוד למזבלה באבו דיס. 32 משפחות, 173 נפשות, 92 ילדים - כולם יגורשו. כל המבנים - בהם בית ספר שמשמש יותר מ-150 ילדים מחאן אל-אחמר ומקהילות פלסטיניות סמוכות - ייהרסו.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

חאן אל-אחמר היא אחת מעשרות קהילות פלסטיניות החיות בסכנת גירוש. בקרוב, כנראה, היא כבר תהיה באופן רשמי קהילה מגורשת. הראשונה זה שנים רבות שתגורש כולה, בכוח, אל עומק המובלעות שהמדינה יצרה לנתיניה הפלסטינים בגדה. גירושה בצורה כזו הוא כמעט חסר תקדים, אבל בפועל, בשקט, ישראל מנהלת מדיניות גירוש בשטח C כבר שנים. לכן, את פשע המלחמה הקרב ובא על חאן אל-אחמר יש לבחון כמקרה אחד, חמור ביותר, של שגרת גירוש יומיומית שישראל מחילה על תושבי הקהילות הפלסטיניות בשטח C כולו.

מכניקת הגירוש השקט פשוטה: המדינה אוסרת על התושבים להתחבר לתשתיות בסיסיות כגון מים, ביוב וחשמל, מונעת מהם לבנות באופן חוקי, הורסת בתי מגורים שהם נאלצו לבנות ללא היתר, הורסת תשתיות שהניחו בעצמם (כמו לוחות סולאריים, מתקני מים ודרכי גישה), ומקיימת אימונים צבאיים שכוללים ירי קליעים ופגזים חיים על אדמות חקלאיות, בשטחי מרעה ובין בתי התושבים עצמם.

כמו בחאן אל-אחמר, המדינה לא פוסחת על מוסדות חינוך: בשנה האחרונה הרס המנהל האזרחי שני בתי ספר וגן ילדים אחד - בג'וב א-דיב שבאזור בית לחם, בג'בל אל-באבא באזור מעלה אדומים, ובחירבת זנותה בדרום הר חברון - והשאיר 138 תלמידים ללא מסגרת חינוכית. כיום, 45 בתי ספר בשטח C נמצאים תחת סכנת הריסה מלאה או חלקית.

רובם המכריע של הפלסטינים בשטחי C – אותם 60% מהגדה שישראל מנצלת כאילו היו שלה - לא יכולים לבנות באופן חוקי בהיעדר תכניות מתאר, שלא נופלות מהשמיים, אלא נתונות לאישור המנהל האזרחי (ספוילר: הוא לא מאשר). הדיון בבג"ץ על עתיד הקהילה בח'אן אל-אחמר יצא מנקודת ההנחה שהתושבים הם פושעים שבנו את בתיהם בניגוד לחוק, אבל בגדה המערבית אין לפלסטינים אופציה לבנייה חוקית מחוץ למובלעות הקטנות והצפופות שהמדינה הקצתה להם. תוכניות המתאר שהתושבים מגישים בעצמם נדחות פעם אחר פעם, וכשהם בונים – בהיעדר כל ברירה אחרת – ישראל הורסת.

במילים אחרות: המדינה מייצרת לתושבים שגרת חיים בלתי אפשרית כדי שיעזבו בעצמם, לכאורה מרצונם החופשי. בפועל, מכלול הפעולות הללו הוא חלק ממדיניות מכוונת שמטרתה היא גירוש תושבים פלסטינים משטח C, ובניית (והרחבת) התנחלויות במקומם. מדינה מערבית-ליברלית בתיאוריה, טרנספר שקט בפועל.

אם ניקח כמה צעדים אחורה ונתבונן במדיניות הישראלית בשטחים מאז הסכמי אוסלו, עולה תמונה ברורה. ישראל מנסה לרכז את הפלסטינים במובלעות קטנות ככל האפשר, ולהשתלט על שטח גדול ככל האפשר, באמצעות פעולה משולבת: לפלסטינים - יצירת תנאים בלתי אפשריים שיגרמו להם לטרנספר את עצמם. ליהודים - הקמת והרחבת התנחלויות.

תחשבו על זה: אין תשתיות, אין מים זורמים, אין רשת חשמל, אין מסגרות חינוכיות לילדים, החיים מתנהלים תחת שריקות פגזי טנקים מתאמנים, ובינתיים המדינה הורסת את המבנים והתשתיות הבסיסיות שבכל זאת בניתם. הייתם נשארים?

אף שישראל מנהלת את מדיניות הטרנספר השקט הזו שנים, פינויים הכפוי של תושבי חאן אל-אחמר למזבלה באבו דיס יהווה עליית מדרגה מזעזעת. לא עוד שידול, לא עוד עזיבה-לכאורה-מרצון, אלא גירוש כפוי, בוטה, אלים וגלוי לעין כל. אין לדעת בוודאות איך תשפיע ההחלטה על שאר הקהילות הפלסטיניות בשטח C, אבל השילוב בין מוטיבציה ישראלית להאיץ את מפעל הנישול לבין האור הירוק מבג"ץ בנוגע לחאן אל-אחמר מבשר רע בנוגע לתהליכים המשפטיים המקבילים שמנהלים תושבי חירבת אום אל-ג'מאל וחירבת עין אל-חילווה בצפון בקעת הירדן; תושבי אבו א-נוואר וג'בל אל-באבא באזור מעלה אדומים, ותושבי סוסיא ואזור דרום הר חברון בכלל.

בסופו של יום, באחריות ליישום מדיניות נפשעת זו – בין אם היא מיושמת באופן הדרגתי לאורך שנים, ובין אם תיושם באחת בחאן אל-אחמר ובמקומות נוספים – נושאים קובעיה: ראש הממשלה, שר הביטחון וראש המינהל האזרחי. הצטרפותם הגלויה של שופטי בג"ץ להכשרת הפשע חושפת את קלונה של מערכת המשפט הישראלית – ומטילה על כתפיה את חלקה במימוש הריסות, נישול והעברה בכפייה.