"מדינת ישראל מפקירה את ילדיה": סייעות מעידות על הזוועות
מכות, קללות, טלטולים, צרחות, משיכות בשיערות, הזנחה והרעבה: סייעות לשעבר בגני ילדים מספרות על הזוועות שראו - וגרמו להן לנטוש את המקצוע, ומסבירות למה לא תמיד דיווחו להורים או התלוננו במשטרה
סייעות לשעבר בגני ילדים מספרות על הזוועות שראו במהלך עבודתן וגרמו להן לנטוש את המקצוע. לדבריהן, מכות, קללות, טלטולים, צרחות, משיכות בשיערות, הזנחה והרעבה, היו אירועים שחזרו על עצמם מדי יום. הן גם מסבירות למה לא תמיד דיווחו להורים או התלוננו במשטרה.
עוד בנושא
הוארך מעצר הגננת מגבעתיים: ההתעללות כללה צביטות, סטירות, הטחות ושריטות
אם לילד בגן בגבעתיים: "הגן עדיין פועל, חוסר אחריות של ההנהלה"
סייעת מואשמת בהריגה: "הטיחה תינוקות ברצפה"
"בנס לא קרה אסון"
אדווה, 24, ירושלים
הייתי בת 19 כשהתחלתי לעבוד כמטפלת. התקשרה אליי מנהלת מעון שקיבלה את המספר מחברה והציעה לי לבוא לעבוד. אמרתי לה שאני מעוניינת והיא ענתה, "אז תתחילי מחר בקבוצת התינוקות". היא לא שאלה אותי אם יש לי ניסיון וגם לא ביקשה שאגיע לריאיון. פשוט קיבלה אותי בשיחת טלפון ולמחרת כבר התייצבתי בעבודה. זו הייתה פעם ראשונה שעבדתי במעון, ובאתי לשם בלי שום ניסיון. בכל יום שמו אותי לעבוד בקבוצת גיל אחרת. הסתדרתי כי אני אוהבת תינוקות, אבל לא היה לי ניסיון בכלל.
בעבודה ראיתי המון מחדלים. מטפלות שמרביצות לילדים ומקללות. דחיפות או בעיטות היו דבר שבשגרה. הן גם היו צורחות עליהם המון, "עוף מכאן", "זוז כבר", וצעקות כאלה. אני זוכרת מטפלת שאמרה לילד, "כמה קקי אתה עושה! עוד פעם אחת אתה עושה קקי אני לא מחליפה לך". הן היו נותנות לילדים לישון שעות, פשוט לא מעירות אותם. בזמן שהילדים ישנים אסור להשאיר אותם לבד. אפשר להתעסק בטלפון או כל דבר אחר, אבל להישאר להשגיח בכיתה. שם זה לא קרה. המטפלות היו יוצאות למכולת ומשאירות את הילדים הישנים לבד.
היו ילדים שהתעוררו והסתובבו בלי השגחה ולפעמים דרכו על ילדים אחרים שעדיין ישנו במזרנים. כשכבר היו מעירות את הילדים, זה נעשה בצורה מזעזעת. הן פשוט היו מושכות את המזרן מתחת לילד וגורמות לו להתגלגל לרצפה מתוך שינה. ככה הילד היה מתעורר. הילדים היו נכנסים לבד לאמבטיה ויכלו לפתוח את הברזים. בחדר ההחתלה היו מונחים על הרצפה חומרי ניקוי שהיו ממש נגישים לילדים. כשאני חושבת על זה, בנס לא קרה שם אסון.
היו שתי מטפלות צעירות לקבוצה של גילאי שנה שהיו משאירות את הילדים בלול במשך כל היום, והן יושבות ומתעסקות בטלפון. הילדים היו כלואים בעונש ארוך. הן היו מטייחות ולא מספרות להורים מה באמת קורה עם הילדים. למשל ילד שבכה במשך כל היום, יום אחרי יום, פשוט לא דיווחו לאמא שלו. אמרו לה שהכל בסדר והוא מקסים. עידכנתי את האמא והיא כעסה לשמוע שבמשך שבועות הילד שלה רק בוכה במעון. מטפלת אחרת הייתה יוצאת לעשן ומשאירה שישה תינוקות בני שלושה חודשים שבאחריותה, לצרוח. הסרטתי את התינוקות צורחים ואותה מעשנת בחצר ופניתי עם זה לפיקוח כי המנהלת לא עשתה דבר.
התלוננתי בפני המנהלת על כל דבר שראיתי כל יום, והיא הייתה מבטיחה לי, "אני אטפל, אני אטפל" ולא הייתה עושה דבר. היא פשוט לא סבלה אותי שהערתי כל כך הרבה. בגלל שפניתי לפיקוח החליטו לפטר אותי. הם טענו טענות הזויות שאני לא מסתדרת עם הצוות למרות שכל הצוות למעט אלו שהתלוננתי עליהן כתבו לי המלצות שכיף לעבוד איתי. עד היום אני בתביעה מולם על ההתנהלות שלהם והפיטורים. יש יחס מזעזע למטפלות, ומחליפים אותן כמו גרביים כי וואלה כל אחת יכולה להתקבל לטפל בילדים, פשוט כל אחת. אני לקראת לידה ראשונה ואת הילדים שלי לא אשים בחיים במעון.
"טלטלו אותם כל הזמן"
ריקי, 26, אזור השרון
גננת או סייעת שמתנגדת לשים מצלמות בגן או בפעוטון שלה זה דבר שחייב להעלות חשד אצל ההורים. סימן שיש לה מה להסתיר. ראיתי במו עיניי כיצד מטלטלים פעוטות, מושכים אותם בזרועות כאילו היו בובות סמרטוט ותוך כדי הסייעת מקללת את הילד או הילדה, "לך תבכה לאמא שלך הצפונבונית, רצה לעשות לק ג'ל ומביאה אותך אלינו רעב כמו חזיר".
היו שתי סייעות שהיו שולפות את הילדים מהלולים כאילו היו תרנגולות ולא בני אדם. הסייעות היו חותכות פירות ולילד שלא נשאר, הוא פשוט היה חוזר הביתה רעב, רק כי לסייעת לא היה חשק לקום ולשטוף עוד תפוח. כמובן שילד שלא קיבל ובכה חטף צעקות, שלא נדע מצרות.
נדהמתי לראות איך סייעות רק רוצות לעבוד פחות. אומרות אחת לשנייה עדיף שיגיעו לגן כמה שפחות ילדים. אם ילד אחד התחיל להראות סימנים של מחלה כלשהי, למשל התחיל לשלשל, הן מיד היו מקבצות סביבו עוד ילדים - "אמן שיידבקו מהר ולא יגיעו מחר לגן". לא יכולתי לשאת את ההתעללות הזאת. את הילדים שלי לא אשלח למעון, איבדתי אמון.
"הילדים היו מורעבים"
יהודית, 26, נתניה
לפני כשנה עבדתי כסייעת במעון פרטי. המטפלת הראשית של קבוצת הגדולים לקחה חופשת מחלה וביקשו ממני להחליף אותה למרות שאין לי הכשרה או ידע בנושא. הסייעת שעבדה איתי הייתה אישה מבוגרת שהתנהגה בצורה מאוד לא סובלנית. היא הייתה צורחת על הילדים או יוצאת לשיחות ארוכות בטלפון ומשאירה אותי עם 18 ילדים לבד. הם כמעט הרגו אחד את השני.
בהמשך עבדתי במעונות נוספים, ושמתי לב שכמעט בכולם מתקמצנים וחוסכים באוכל על חשבון הילדים. עבדתי בגן מאוד יוקרתי שההורים בו שילמו 3,500 שקל לחודש. הציגו להורים מצג שווא של פינוקים כשבפועל המנהלת של המעון חסכה בהוצאות ונתנה לנו הוראה שכל בננה צריכה להתחלק בין שבעה ילדים כי הם קטנים וסתם מרסקים. ההורים משלמים אלפי שקלים, והיא לא נתנה בננה לילדים שלהם. המעון פעל עד חמש בצהריים, והילדים שם פשוט היו מורעבים. גם בכוח אדם חסכו. המנהלת אמרה להורים שהיא המטפלת בקבוצה ואני הסייעת, כשבפועל היא השאירה אותי לבד עם הילדים.
בסוף עזבתי. הרגשתי שאני לא מסוגלת לעמוד בלחצים. לא היו לי חופשים, הכריחו אותי לעבוד שעות נוספות ולהישאר לנקות את הגן. הייתי פותחת את הגן בשבע בבוקר ועוזבת קרוב לשש אחר הצהריים, בשכר מינימום ועם אפס תנאים. אני יודעת שאין לאמהות ברירה והן חייבות לסמוך על המטפלות, אבל הייתי מציעה להן לא לסמוך כל כך מהר — לעשות בדיקות פתע ולשים לב לכל נורה אדומה.
"מחטיפות סטירות לילדים"
אורית, 25, מרכז הארץ
היית בת 18 וחצי, בשירות לאומי, ושיבצו אותי ככוח עזר במעון. כל יום שמעתי את הסייעות מקללות את הילדים. ילד שבכה, הסייעת הייתה עושה לו פרצוף בוכה ואומרת לו, "גם אני רוצה שאמא שלי תבוא לקחת אותי הביתה לשחק בבובות, אבל אמא שלי התפגרה כבר מזמן". הזדעזעתי. אפילו ראיתי סייעת שהחטיפה לפעוט סטירה כי נשך ילדה. היא לקחה לו את היד בחוזקה, ואמרה לו, "אני אעשה לך שעון על היד עם השיניים הגדולות שלי ונראה אותך גיבור ששוב נושך ילד בגן". מיותר לציין כמה שהילד היה מבוהל. הוא רק נשך יותר ויותר ילדים.
"דוחפות את הראש למזרן"
זיוה, 26, מרכז הארץ
בכל הגנים שיצא לי לעבוד, בבוקר כשההורים היו מביאים את הילדים זה היה נראה כאילו לא מדובר בגן ילדים אלא בגן עדן. אבל ברגע שאחרון ההורים היה עוזב את הגן, החיוך של המטפלות ירד מהפנים. כאילו מישהו הכריח אותן על הבוקר עם אקדח מכוון לרקה להגיע לעבוד בגן. הייתה תחושה שכל הזמן הצוות רק מחכה שתגיע מנוחת הצהריים והילדים ילכו לישון כדי שהמטפלות תהיינה בהפסקת הפטפטת שלהן. אבל מה לעשות שלא כל הילדים נרדמים מיד.
הייתי בשוק כשאחת המטפלות הייתה מדביקה בכוח את הראש של ילדים שקמו בחזרה למזרן. זה היה כמובן מלווה בבכי של הפעוט. וכשהוא היה צורח, היא הייתה שולפת לו בכוח את המוצץ מהפה וכעונש הייתה מעבירה אותו לפה של ילדה ששכבה לידו ואומרת לו, "מגיע לך". תודה לאל שאת הזוועות שראיתי בגנים השארתי מאחוריי, אבל לא לפני שהלשנתי להורים על מה שעיניי ראו.
"צרחות והתקפי עצבים"
אריאלה, 27, ירושלים
הייתי בת 18 וידעתי שאני רוצה לעבוד עם ילדים. אמרו לי שמחפשים סייעת לגן חדש שנפתח בירושלים, התקשרתי למנהלת הגן והיא קיבלה אותי לתפקיד כבר בשיחת הטלפון. יותר מזה, המפגש הראשון שלי איתה ועם הצוות היה באסיפת הורים לפני תחילת שנה. התחלנו את השנה עם 12 ילדים מגיל שנה עד שלוש. יחד איתי עבדה עוד מטפלת. מכיוון שזו הייתה העבודה הראשונה שלי בתחום, לא ידעתי כיצד צריך להיראות סדר יום במעון, אבל היו דברים שנראו לי מלכתחילה מאוד לא תקינים. ברוב שעות היום המטפלת הייתה יושבת על הרצפה ונותנת לי הוראות. לא הייתי מספיקה לסדר ולנקות את הגן כי השגחתי על הילדים לבד כל היום. ההורים התלוננו שהגן לא נקי, אבל התביישתי לספר שבעצם אני מטפלת לבד בילדים ולכן לא מספיקה לנקות.
המטפלת הייתה מרימה תינוקות קטנים מהידיים וצועקת כל הזמן. חודש לאחר שהתחלתי לעבוד, יצאנו לגינה עם הילדים. סיכמנו שאני אשמור על כל הבוגרים והיא תשגיח רק על תינוק אחד בן שנה. עליתי עם הילדים למגלשה, ומרחוק זיהיתי שהתינוק הכניס משהו לפה. צעקתי לה שהוא הכניס משהו לפה, והיא הניפה יד בביטול - "שטויות הוא יוציא את זה". נלחצתי, רצתי אליו, הכנסתי את היד לפה שלו, ולתדהמתי הוצאתי מהפה חילזון שהיה בקונכייה גדולה. החלטתי לא לשתוק יותר וסיפרתי להורי הילד. הם עשו בלגן והוחלט להעיף את המטפלת.
מנהלת הגן התקשרה אליי וביקשה שאקח על עצמי את תפקיד המטפלת ואדאג לסייעת, וכך היה. אחרי חודש עבודה בתחום מינו אותי למטפלת ראשית כשאיתי עובדת עוד חברה בת 18. היינו שתי נערות צעירות והאחריות הבלעדית על כל הילדים הייתה על כתפינו. הגן היה בתוך מבנה רעוע בחלק האחורי של בית הספר, ונאלצנו להשגיח כפליים בשל כשלי בטיחות כמו חוטי חשמל חשופים, חלונות ללא סורגים וריהוט ישן שיכול היה לפצוע את הילדים.
שנה לאחר מכן הביאו גננת שתעבוד איתנו. היא הייתה חוטפת התקפי עצבים וצורחת על בני השנתיים צעקות אימה. רוב היום היא הושיבה את כולם מול הטלוויזיה וצרחה על ילדים שהעזו לקום. הקטנטנים ישבו חמש שעות ביום מול המסך. כל היום התנהל בצרחות ואני שתקתי. חשבתי שלא הגיוני שאתלונן פעם אחר פעם למנהלת הגן. באחד הימים ניגשה אליי מנהלת המעון וסיפרה שמנהל בית הספר הסמוך דיווח לה שעולים מהגן צעקות מחרידות. אמרתי לה שהוא צודק, שחששתי להתלונן כל כך הרבה.
ארוחת הצהריים של הילדים הייתה לא אכילה ברובה. למשל עדשים מבושלות במים עם קוסקוס מוכן או קופסת שימורים של אפונה לא מבושלת עם ביצים קשות. היה שלב שהתחלתי להביא לגן מוצרי מזון ולתת לסייעת לבשל להם. היה בלתי אפשרי להשאיר אותם רעבים.
השכר שלנו היה 3,500 שקל לעבודה משבע בבוקר עד ארבע אחר הצהריים. למרות שהייתי צעירה ואהבתי מאוד את הילדים, הרגשתי שנשחקתי ואין לי כוחות להמשיך עוד שנה. במהלך השנתיים שעבדתי בתחום פגשתי לא מעט אנשי צוות. היו בהן מקסימות ומכילות אך גם לא מעט כוחניות ואלימות. לא פעם שאלתי את עצמי למה בכל זאת ההורים בחרו להשאיר את הילדים בגן שבו עבדתי למרות כל המחדלים. אני יודעת שעליי הם סמכו בעיניים עצומות, אבל הסיבה העיקרית היא כסף. המעון לקח את המחיר הכי נמוך בשכונה, ולהורים שרובם עולים חדשים שעבדו בשכר נמוך וגרו בשכונת מצוקה, לא נותרה ברירה.
כל המחקרים הפסיכולוגיים וההתפתחותיים קובעים ששנותיו הראשונות של הילד והסביבה שבה גדל הן שמעצבות את אישיותו ועתידו הנפשי. מדינת ישראל בחרה להפקיר את ילדיה דווקא בגילאים הכי רגישים האלה. אין שום פיקוח על המעונות הפיראטיים והמסגרות הלא מפוקחות לפעוטות. אם גילאי 0־3 היו תחת פיקוח משרד החינוך, היו כללים וחוקים לגבי כמות הילדים, סדר היום וכשירות המטפלות. ככה אפשר היה למנוע הרבה סבל והתעללות. להורים אני אומרת - אל תסמכו על הצוות, תבצעו בדיקות כל הזמן, ואם צריך - תשלחו עם הילד מכשיר הקלטה סמוי כדי לבדוק.
"מתביישת שלא התלוננתי"
שרית, 36, אזור השרון
עבדתי כסייעת בגנים במשך כמה שנים. אחרי שהשתחררתי מהצבא היה לי ברור שאני רוצה לעבוד עם ילדים קטנים. מהר מאוד התקבלתי לעבודה בגן הראשון. אפילו לא שאלו אותי אם יש לי תעודת בגרות. עפתי על עצמי, הנה מקום שנותן לי צ'אנס לעבוד בעבודה שחלמתי עליה. המשכורת הייתה נמוכה, אבל ממילא לא היה לי מקצוע ביד, ולימודים באוניברסיטה לא היו אופציה באותו שלב בחיים שלי. יצא לי לעבוד גם בפעוטונים וגם בגנים. לצערי העיניים שלי ראו דברים שבכל פעם שאני נזכרת בהם, בא לי למות. התעללות, גם פיזית וגם מילולית. משיכות ידיים, משיכות בשיער, קללות. הילדים היו צורחים והסייעות שהיו איתי בצוות היו צורחות עוד יותר.
חשבתי שאני הולכת ומשתגעת. הייתי אז בחודשי ההיריון הראשון שלי עם הבת הבכורה. פניתי לגננת והתרעתי בפניה מה קורה בשעת אחר הצהריים כשהיא הולכת הביתה. היא לא האמינה לי והטיחה בי שאני "טראבל מייקרית", ואיימה עליי שאם לא הייתי בהיריון מזמן הייתה מעיפה אותי מהגן שלה. אז לא דיברו על מצלמות בגנים. אני זוכרת שאמרתי לעצמי כדי להרגיע את המצפון שלי, שאולי קצת הגזמתי בתלונה שלי. אולי הלשנתי על קולגות למקצוע שלי ברגע של חולשה, אולי ההורמונים של ההיריון גרמו לי להחמיר כל דבר ולעשות מזבוב פיל. אבל בתוך הלב שלי ידעתי שמה שהעיניים שלי ראו אי־אפשר למחוק מהזיכרון ושאסור לשתוק.
יש רגעים כשהילדים מתישים, בוכים, לא רוצים לישון או נושכים, שאת אומרת לעצמך שאולי אין ברירה וצריך להיות יותר אסרטיביים. היו לילות שלא ישנתי בגלל תחושות קשות וכעס פנימי שאני לא יכולה רק לחשוב על הפרנסה שלי. הייתי זקוקה לכסף ופחדתי שאם אתפטר לא יקבלו סייעת בהיריון לעבודה. אז מצאתי את עצמי שוב ושוב מתלוננת אצל הגננת, חוטפת ממנה על הראש, עד שכל הצוות ידע שאני מלשינה. את התינוקת שלי לא שלחתי לפעוטון מחוסר אמון במערכת.
אחרי הלידה עבדתי בפעוטון שבו ראיתי רק אהבה וחיבוקים. מנהלת הפעוטון הייתה מדהימה, התאהבתי שוב במקצוע. אבל לצערי הפעוטון נסגר ואני מצאתי מיד מקום עבודה כסייעת בגן אחר. הגננת הייתה נפלאה, אבל למרבה האכזבה והפחד פגשתי שם שוב צוות של סייעות עצבניות, מתוסכלות. ילד שלא היה נרדם מהר, הסייעות היו מושכות לו בשיער ומאיימות עליו שאם לא יישן יסגרו אותו בשירותים. הפעם אני מודה שלא היו בי כוחות להתחיל להתלונן לגננת ולחוות שוב את כל ההשפלות וחוסר האמון שחוויתי בגן הראשון, ופשוט החלטתי לעזוב סופית את המקצוע. היו רגעים שאמרתי בליבי שאולי אני צריכה לפנות בכלל למשטרה או לצלצל בסתר לכל אמא מהגן ולספר לה, אבל לא היה לי אומץ. זו מילה שלך מול כולם. כששמעתי על המקרה הנורא של התעללות הסייעת בפעוטה היפהפייה שנמצאה ללא רוח חיים בגן בפתח תקווה נשברתי. למרות שכבר שלוש שנים אני לא עובדת כסייעת - המראות הקשים שראיתי בהיותי סייעת הציפו אותי שוב.
"לפטר את מי שמתעלל"
יערה זיסקינד, 31, גבעתיים
במשך 11 שנה עבדתי כמטפלת במעון בגבעתיים. הגעתי למעון כבת שירות לאומי מתוך אהבה לקטנטנים. עברתי לימודי הסמכה וקיבלתי תעודות. אל המעון הגיעו התינוקות והפעוטות משבע בבוקר עד 16:45. אנחנו המשפחה השנייה שלהם, הבית השני, המקום המוגן שלהם למשך שעות רבות במהלך היום. זכיתי לעבוד במעון מדהים עם צוותים נפלאים. כל אחת שם נותנת עולם ומלואו לפעוטות. דגלנו בכך שלפני חינוך והצבת גבולות חשוב לתת לילדים הרגשת בית, חום ואהבה, ובעיקר הגנה. שירים, משחקים, חוגי העשרה ומפגשי ריכוז היו בין הדברים שהיינו עושות איתם קבוע.
העבודה מהנה אך עם זאת קשה ביותר, דורשת מלא אחריות ובעיקר סבלנות ועמידה בתנאי לחץ. לצערי, במעונות היום ובמשפחתונים יש חוסר רב בכוח אדם בגלל המשכורת והעבודה השוחקת. כל בחורה שתגיד "אני אוהבת ילדים" תתקבל ישר גם אם אין לה תעודת הסמכה. בשנה האחרונה שלי בגן התקבלה לצוות בחורה שטענה שעבדה כמה חודשים במשפחתון אך התפטרה. כמה ימים לאחר מכן אני ועוד מטפלת שמענו אותה מדברת בצורה משפילה לפעוטות, ודאגנו שלמחרת היא כבר לא תדרוך יותר במעון. וכך היה, המנהלת פיטרה אותה מייד.
לא עזבתי את המעון כי כבר הרגשתי מותשת או בגלל שלא אהבתי את זה יותר, אלא מטעמי בריאות. לא האמנתי שלאחר 11 שנה אצטרך לעזוב בלב כבד מקום שהיה כמו משפחה עבורי. אני מתחננת בפני כל המנהלות, אל תיקחו סייעות בלי הסמכה, אל תיקחו כל אחת. ואני מבקשת מכן נשים יקרות שרוצות לעבוד כסייעות: אם אין לכן את הסבלנות, הכוחות והאהבה שהעבודה דורשת, בבקשה אל תלכו לעבוד בזה. אל תתעללו בילדים! ולכם הורים יקרים: אם התינוק או הפעוט שלכם עובר התעללות, יש לכך סימנים נפשיים ופיזיים רבים. כל דבר מוזר בהתנהגות אמור להדליק אצלכם נורה אדומה ובוהקת.
לפנייה לכתב/ת 
