לא סתם דיקטטור. האיסלאם של ארדואן
האיסלאם שארדואן מחזיר למרכז החיים בטורקיה אינו איסלאם פונדמנטליסטי אלא איסלאם עותמאני. זה איסלאם שלא נאבק על קיומו מול החילוניות – אלא נשען על מנהיג חזק המשמש ציר לשלל כוחות הנראים מנוגדים לעין מערבית. ארדואן שואף להיות המנהיג הזה גם אחרי הבחירות ביום ראשון
במשך עשרות שנים הייתה הפוליטיקה המזרח תיכונית מגרש המשחקים של מנהיגים. המדינות הערביות נשלטו על ידי דיקטטורים שנותרו בתפקידם עשרות שנים. מדינת ישראל קיימה קשרי עבודה עם מנהיגים אזוריים גם כאשר לא היו בין ישראל למדינות שבהן הם שלטו יחסים דיפלומטיים. המנהיג והמשטר שבנה סביבו לא הועילו בהכרח לזכויות האדם של האזרחים, אבל סיפקו יציבות והמשכיות שנראו נצחיות.
טורקיה בוחרת, מבחן לארדואן:
המורה שרץ מול ארדואן: "מה עשית נגד ישראל?"
אשת הברזל: מרל אקשנר רוצה להיות נשיאה
הצעירים בטורקיה לא מכירים מדינה בלי ארדואן
מצב העניינים הזה השתנה אחרי אירועי "האביב הערבי" של 2011. לא מעט מן המנהיגים "הנצחיים" התחלפו. גם אלה שנשארו במקומם נאלצים כעת להיאבק על המקום הזה הרבה יותר מקודמיהם. רק מנהיג אחד נותר, לפחות עד הבחירות הקרובות, במעמד של "נפיל" – רג'פ טאיפ ארדואן, נשיא טורקיה.
אבל אותו ארדואן הוא גם זה שבנה לעצמו ארמון נשיאותי בן 1,000 חדרים, ארמון אקסראי. הוא גם האיש שלאחר ניסיון ההפיכה הצבאית נגדו ביולי 2016 עצר עשרות אלפי טורקים וצמצם משמעותית את חירויות האזרח במדינה. את תהליך השלום עם הכורדים, שאותו התניע כראש ממשלה, עצר והפך שוב לדיכוי פוליטי חריף של המיעוט הגדול במדינה.
ארדואן הוא זה שמלהיט את האווירה מול האיחוד האירופי, גם בשיח מתגרה על הצפת אירופה בפליטים וגם בניסיון שלו להתערב בפוליטיקה האירופית בעזרת הקהילות הטורקיות הגדולות ביבשת. וארדואן הוא גם, כמובן, זה שעומד בראש המתקפות המרוכזות על ישראל, החל בהשתלחות בה לאחר אירועי המרמרה וכלה בתגובותיו על האירועים סביב הגדר בעזה בחודש שעבר.
אז מיהו ארדואן? האם הוא המנהיג שהחזיר את השלטון בטורקיה לידי העם לאחר עשורים ארוכים שבהם היה הצבא השליט האמיתי? האם הוא דיקטטור מושחת שעסוק בעיקר בדיכוי יריביו ובריפוד הכיסים שלו, של בני משפחתו ושל מקורביו?
התחלה של תשובה לשאלה הזו כדאי לחפש באימפריה העותמאנית, זו שעל חורבותיה הוקמה טורקיה המודרנית והחילונית, ובפרט כדאי לחפש אותה בהאשמה שנשמעת לעתים תכופות ממבקריו של ארדואן – "הוא לא רוצה להיות נשיא, הוא רוצה להיות סולטן עותמאני". האמירה הזו חשובה לא מכיוון שהיא רומזת לפאר מוגזם ולשחיתות, אלא דווקא משום שהיא מתארת דפוס ברור של יחסים בין דת, מדינה וכוח של שליט.
היורש של מוחמד
האימפריה העותמאנית הייתה ממלכה איסלאמית ומעולם לא הייתה בה הפרדה בין דת לפוליטיקה. מדינת הלאום המודרנית, לעומת זאת, מתגאה בדרך כלל בהפרדה כזו. מדינות, גם אם לא כולן, אוהבות לחשוב על עצמן כעל יצורים רציונליים וניטרליים: מוסדות המדינה לא מעדיפים ולא מקדמים גרסה אחת של מוסר או אמונה על פני גרסאות אחרות; המדינה משקפת את הרצונות והערכים של אזרחיה, או לפחות של רובם; והאזרחים מחויבים לשמור על האפשרות של אזרחים אחרים להביע את עצמם, וכל עוד שומרים על הכלל הזה אפשר להביע כמעט כל דעה. על מנת לשמור על יציבות אזרחית כזו, אזרחיה של מדינת הלאום המודרנית חולקים לעתים קרובות שפה, זהות אתנית ומסורות תרבותיות. ללא מכנים משותפים כאלו קשה בדרך כלל להגן על חירות מופשטת כזו, החירות להביע את עצמך.
האימפריה העותמאנית, מנגד, פעלה על פי היגיון הפוך מזה של הלאומיות. היא כללה בתוכה ריבוי גדול של עמים וקבוצות אתניות, ושלטה על שטח אדיר מדרום אירופה ועד צפון אפריקה. הסולטן היה השליט המוחלט של האימפריה, והוא שלט בשם האיסלאם. למעשה, הוא נשא גם בתואר "חליף", התואר שלקחו לעצמם יורשיו הישירים של הנביא מוחמד.
האיסלאם העותמאני לא יכול היה להיות מופרד מן הפוליטיקה העותמאנית, מכיוון שסמכותו הביצועית של הסולטן נשענה על סמכותו הדתית, ולהפך. על פי הגישה הזו, האיסלאם איננו אוסף של עקרונות מופשטים ומוחלטים שתמיד עליונים ביחס למציאות היום-יומית. מבחנו העליון של האיסלאם העותמאני היה ביכולתו לאפשר ולהסדיר מציאות יום-יומית דינאמית ומורכבת.
באימפריה העותמאנית זו הייתה לא רק ההבנה המחייבת של האיסלאם אלא גם של היהדות והנצרות. האיסלאם העותמאני תפש את עצמו כגרסה המתוחכמת והמתקדמת ביותר של האמונה באל אחד: הגרסאות הקודמות, היהדות והנצרות, הן גרסאות לגיטימיות של אמונה כזו. הן פשוט מיושנות ומפגרות בהשוואה לגרסה המשודרגת ביותר, כמו ש-Windows98 מיושנת בהשוואה ל-Windows10.
ובכל זאת, הקהילה הדתית הייתה מסגרת השייכות הבסיסית של נתיני האימפריה העותמאנית. לקהילות הדתיות הלא-מוסלמיות – היהודיות והנוצריות – הייתה מידה גדולה של אוטונומיה בניהול ענייניהן הפרטיים. סוגיות של נישואין וגירושין, סכסוכים עסקיים וסכסוכי שכנים ועוד מגוון גדול של ענייני משפט פרטי, כל אלו התנהלו בבתי הדין של הקהילות הדתיות. אנשי הדת הבכירים שעמדו בראשם היו, בעצם, מנהיגים פוליטיים שייצגו את בני קהילותיהם בפני המערכת העותמאנית.
שייכוּת לפני חירוּת
הממסד העותמאני, המוסלמי, כלל גם אנשי דת שפיתחו והחילו את החוק הדתי. אנשי הדת היו כפופים באופן מלא לסולטן. הם ביצעו את העבודה השוטפת של פיתוח והחלה של החוק הדתי, אך הם לא היו יכולים לעשות זאת ללא הגיבוי השוטף של הסולטן. האמונה והפוליטיקה היו כרוכות זו בזו. אנשי הדת העניקו לסמכותו המוחלטת של הסולטן לגיטימציה מלאה. הלגיטימציה הזו אפשרה לו לבחור מתי וכיצד להפעיל את הסמכות הזו. הסולטן העניק לאנשי הדת – המוסלמים, אך גם היהודים והנוצרים – יציבות שאפשרה חיים קהילתיים שיהיו שמרניים מצד אחד ופרגמטיים מן הצד השני. הדתיות הייתה ההיגיון המכונן של הפוליטיקה העותמאנית, אבל הדתיות הזו לא נאבקה על קיומה עם "רציונליות" או "חילוניות".
ההיגיון האיסלאמי-עותמאני נשען על נוכחותו של מנהיג חזק מספיק כדי לשמש ציר לשלל הכוחות שיכולים להיראות סותרים ומנוגדים לעין מערבית וחילונית. ארדואן שואף להיות המנהיג הזה. בעיני רבים מבני עמו, הוא גם מצליח. המודל הפוליטי שארדואן בונה נשען על מאות ארוכות של היסטוריה חברתית וקהילתית במזרח התיכון. הוא איננו סתם דיקטטור וגם לא רק קנאי. לצד הכוח שהוא לא מהסס להפעיל, הסמכות שלו יונקת את כוחה מיסודות עמוקים שעיצבו וימשיכו לעצב את הפוליטיקה בטורקיה ובאזור כולו.
לפנייה לכתב/ת 
