לאהוב את הנבחרת, לשנוא את המשטר: עם האוהדים האיראנים בניו יורק
עשרות גולים איראנים התקבצו בפאב במנהטן למשחק ההכרעה מול פורטוגל, ממש ביום שבו הפגנות ושביתות שיתקו את הבזאר בטהרן. כשזה מגיע לכדורגל, הנבחרת היא גאווה גם למי שברחו ממשמרות המהפכה: "רחמים על אחינו באיראן, הלוואי שהמונדיאל נתן להם קצת נחת". זרקור על קהילה
האיראנים שלקחו לעצמם הפסקה מיום העבודה בניו יורק והתכנסו לצפייה המשותפת שארגן עבורם המרכז הפרסי בעיר ניצבו מתוחים זה לצד זה, גברים ונשים: עטופים בדגלי הלאום, לבושים מכנסיים קצרים, עוטים גופיות וחצאיות מיני. את והיד אמירי הם עודדו, את מורטזה פורליגנג'י, את עלירזה ביירנבאנד השוער הבלתי נלאה. לא את המנהיג העליון של איראן עלי חמינאי, שפרש עליהם את חסותו. הוא איננו חלק מעסקת החבילה.
"המשטר באיראן נוקשה מאוד ביחס לאירועים כאלה", אמרה לי פאריסה בת ה-31, שהגיעה לניו יורק מטהרן לפני 15 שנים ועדיין מבקרת מעת לעת את משפחתה בצפון איראן. "מעולם לא השתתפתי במפגש כזה של אוהדים ואוהדות שמתרועעים יחד בפומבי. באיראן זה היה בלתי אפשרי, שלא לדבר על שתיית אלכוהול. כיף גדול לעשות את זה פה עם חברים אחרים בקהילה שלנו, וזה חשוב מאוד לשימור שלה. כולנו מאוחדים סביב הצלחתה של הנבחרת".
פאריסה מודה שהיא אינה מבינה דבר בכדורגל, אבל כמו איראנים אחרים היא נסחפה אחרי מסע הקסם של הנבחרת במונדיאל, מסע שכלל עד אמש ניצחון הירואי על מרוקו בדקה ה-95 ומשחק צמוד מאוד שהסתיים בהפסד 1:0 מול סוללת הכוכבים של ספרד. "הרבה יותר קל לנו להיות אוהדים נאמנים של הנבחרת כאן בניו יורק, מחוץ לגבולות איראן. פה אנחנו יכולים להיות מחנה אחד – גברים ונשים, שמרנים ורפורמיסטים, מוסלמים אדוקים או איראנים קומוניסטים. גם אם אנחנו לא מסכימים עם המשטר באיראן, כשמדובר בנבחרת, כולנו באותו הצד. אין לנו הרבה רגעים כאלה של גאווה לאומית".
רחמים עלייך טהרן
כחצי מיליון איראנים חיים בארה"ב, והקהילות האיראניות הגדולות ביותר הן אלה של אזור לוס אנג'לס ושל אזור ניו יורק. רובם פרסים גולים שהם או בני משפחתם שעזבו את איראן ערב המהפכה האיסלאמית של חומייני ב-1979 או אחריה. השאר היגרו לארה"ב בשנים שלאחר מכן בחיפוש אחר עתיד טוב יותר או לצורך איחוד משפחות. לפי סקרים שנערכו בשנים האחרונות, יוצאי איראן החיים בארה"ב משכילים יותר מהממוצע באוכלוסייה האמריקנית הכללית ומשתכרים טוב בהרבה מרוב שכבות החברה.
בין בניה המובחרים של הקהילה האיראנית בארה"ב אפשר למצוא אנשי עסקים מובילים, במיוחד בתחום ההייטק, כגון מנכ"ל "אוּבּר" דארה חוסרושאהי. לקהילה הזו משתייכים גם מדענים כמו פיירוז נאדיירי, המוביל את פרויקט מאדים בנאס"א, עיתונאים כמו כריסטיאן אמנפור ורזא אסלאן, שחקני קולנוע וטלוויזיה דוגמת כוכב "הומלנד" נאביד נגהבן, וספורטאים כטניסאי אנדרה אגאסי.
נאביד, איש עסקים בן 27 מלונג איילנד שבא לצפייה המשותפת במשחק הנבחרת, הוא בן להורים איראנים שעזבו את מולדתם בעקבות מהפכת חומייני. הוא עצמו ביקר באיראן רק פעמים ספורות ומסתייג ממדיניותו של המשטר, אבל בנבחרת הכדורגל הוא מוצא הזדמנות להתחבר לזהות הלאומית והתרבותית שלו. "זה שאנחנו מזדהים עם הנבחרת לא אומר שאנחנו מזדהים עם המשטר", הסביר על רקע הדיווחים על המחאה בטהרן. "אני לא הייתי מסוגל לחיות שם היום. אני מרחם על אזרחי איראן, הם סובלים מאוד. מצד אחד ההנהגה שלהם נוקשה ומהצד השני העולם מתכחש אליהם. אני יכול רק לרחם עליהם, ולקוות שלפחות הנבחרת נותנת להם קצת אושר כפי שהיא נותנת לנו פה".
החגיגה אמש במנהטן הייתה כור היתוך. בין האוהדים שהתכנסו מול המסך הענק התבלטו הנשים, רבות מהן מאופרות בצבעי הדגל – ירוק, אדום, לבן. רובן באו בלבוש חשוף, אחרות עטו חיג'אב. כאן, רחוק מהבית, הן לא חייבות לציית לשום כלל. הן מתחבקות עם הגברים, שותות בירה, נטמעות בקהל. לאורך המשחק שאגו כולם בגאווה את שם המולדת. "איראן, איראן", זעקו בכל רגע של התעלות או של שברון לב. כל הרחקה מוצלחת של ההגנה האיראנית וכל הדיפה של השוער ביירנבאנד זכו לתשואות. מול כוכבים בסדר גודל של הספרדי אינייסטה או הפורטוגלי רונאלדו – כל נגיעה בכדור היא הישג להיתלות בו.
איראן, רוצים עוד גול!
"ספורט באופן כללי וכדורגל בפרט הם הדרך הטובה ביותר לכנס איראנים יחד למרות חילוקי הדעות ביניהם", מסבירה סולמז שריף, מנהלת המרכזי הפרסי בניו יורק. "כדורגל הוא חלק מהחיים של כל איראני – באיראן או בתפוצות. הצפייה בשידורים ובאוהדים באצטדיונים מאפשרת לנו לצמצם את הפערים בינינו לבין האוהדים באיראן ולקרב אנשים. זו גם אחת ההזדמנויות הנדירות שניתנות לנו לראות אוהדים איראנים על המסך של ערוצים בינלאומיים, בלי שקושרים אותם למצב הפוליטי מסביב". גם שריף שוללת לחלוטין את האפשרות שהנבחרת מייצגת את המשטר: "הנבחרת הלאומית שייכת לכולם והיא תישאר כזאת תמיד. השחקנים הם כמו כל איראני שחי בחברה – כמו השכנים שלהם, החברים, בני המשפחה והאוהדים".אפילו כישראלי היה קל להיסחף אתמול בערב עם האוהדים של הנבחרת בלבן. גם ברגעי משבר, כמו בשער היתרון של קווארסמה לפורטוגל, הם סירבו לאבד אמונה – באללה או בקרים אנסריפרד. "איראן, רוצים עוד גול", קראו שוב ושוב, "איראן, תסגרי את הרחבה". בדקות הסיום, כשמרוקו עלתה ליתרון מדהים מול ספרד במשחק המקביל ואיראן כבשה בפנדל את שער השוויון ומצאה עצמה במרחק גול אחד משמינית הגמר, רעידת אדמה קלה הורגשה במסעדה שבאמצע מנהטן. אבל השער ההיסטורי לא בא, ספרד השוותה, וכשהשופט שרק לסיום נפרקו כל האנרגיות באחת.
האכזבה, יש להודות, הייתה עצומה, אבל בצדה היו רגשה גאווה – ודרישת שלום כנה למולדת הרחוקה. "האחים שלנו באיראן הם אנשים טובים, שוחרי שלום ומסבירי פנים", אמרה לי שירין, סטודנטית בשנות ה-20 לחייה שנולדה בניו יורק למשפחת גולים. "הבעיה שלהם היא שהם נולדו במקום הנכון בזמן הלא נכון, והזמן הזה נמשך יותר מדי. אני מקווה שלפחות ההופעה במונדיאל נתנה להם להרגיש חלק מהעולם".