תמרור אזהרה למשמרות המהפכה
הסוחרים המוחים באיראן אינם מתנגדים למשטר, אלא לסדר העדיפויות שלו. משמרות המהפכה נתפשים כמי שדואגים לכיסם, והאיראנים רוצים את הכסף בבית – לא בעזה
חאבייר סולאנה, מי שהיה שר החוץ של האיחוד האירופי ואחד הדיפלומטים המוכרים בעולם, לא יוכל לנסוע לבקר בארה"ב. כאשר נרשם לנסיעה, מערכת אוטומטית ביקשה עבורו פטור מההליך של הוצאת אשרה. הבקשה הזו לא נענתה, מכיוון שסולאנה ביקר באיראן ב-2013 והשתתף בהשבעתו של חסן רוחאני לנשיא. הסיפור הזה הוא עדות להקשחת הלחץ האמריקני על איראן. הסנקציות הכלכליות שהטיל דונלד טראמפ על הרפובליקה האיסלאמית כבר נכנסו לתוקף באופן חלקי, ואיתן מגיעות סנקציות המוטלות באופן פרטני על בכירים איראנים ועל בכירים מהעולם שביקרו באיראן.
לאהוב את הנבחרת, לשנוא את המשטר: עם האיראנים בניו יורק
על רקע סיפורים כמו זה של סולאנה, ההפגנות שפרצו באיראן בימים האחרונים נראות כמעט מובנות מאליהן. מכאן נראה כאילו האסטרטגיה האמריקנית עובדת. כמה מן החברות הבינלאומיות הגדולות שפעלו באיראן, מ"בואינג" ועד חברת הנפט "טוטאל", הודיעו על השעיית העסקים שלהן ברפובליקה האיסלאמית, ובתגובה צלל ערך המטבע האיראני, הריאל, ויוקר המחיה עלה בחדות פתאומית.
איראנים מן השורה יצאו להפגין וקראו סיסמאות בגנות המעורבות האיראנית בסוריה ובעזה. הפעם הצטרפו אל המפגינים סוחרים בבזאר של טהרן. ירידת ערך המטבע מקשה מאוד על ייבוא סדיר, בעיקר ייבוא של מכשירי חשמל וטלפונים סלולריים. אלו היו החנויות הראשונות שנסגרו בבזאר, ואליהן הצטרפו חנויות רבות נוספות.
אחרי מה ששמענו מן הנשיא טראמפ ומשר החוץ שלו מייק פומפיאו, אפשר לחשוב לרגע שנפילתו של המשטר האיסלאמי קרובה מתמיד. הפרישה האמריקנית מהסכם הגרעין נתפשת כמהלך שחולל את השינוי הזה, וסדר היום האמריקני התוקפני מוצג כברירת מחדל בלתי נמנעת. ובכל זאת, אפשר גם להבין את המציאות המתהווה היום באיראן באופן אחר.
כדאי לשים לב לסיסמאות שצועקים המפגינים. רוב המפגינים קוראים קריאות שמגנות את המדיניות המביאה את איראן לפעול בסוריה, בעזה ובמקומות אחרים ולהזניח את מצוקותיו של העם האיראני. כאשר המפגינים צועקים "לא עזה ולא לבנון, את נשמתי אתן רק עבור איראן", הם מבקשים למחות על אותו חלק במדיניות החוץ המופקד בידי משמרות המהפכה ועושי דברם. בעיני רבים באיראן, התבססותם של אנשי המשמרות בסוריה והתמיכה שהם מעניקים לרצועת עזה ולחיזבאללה בלבנון אינן משקפות שמירה על אינטרס איראני, אלא הן ביטוי לסדר יום צר ומגזרי.
מרחב התמרון של רוחאני מצטמצם
אם אפשר לזהות זרם מרכזי בציבור האיראני, הרי שהזרם הזה מוגדר היום על ידי שני רצונות עיקריים. רצון אחד הוא המשך ההשתלבות המחודשת בעולם, השתלבות שהייתה הישגו העיקרי של הנשיא רוחאני עם החתימה על הסכם הגרעין. השתלבות כזו עונה על המאוויים של חוגים פרגמטיים, כאלו המבקשים להעניק לרפובליקה האיסלאמית עתיד ולא לשקוע בהגנה מתמדת ובהישרדות. הרצון השני הוא הרצון לייצר הסכמה ציבורית נרחבת ככל האפשר ביחס להמשך דרכה של הרפובליקה האיסלאמית, בבית ובחוץ. הקריאות נגד מתן הכספים לסוריה, לבנון, עזה ותימן מציגות את אלו המעבירים כספים החוצה ולא פנימה – משמרות המהפכה – כמי שמעדיפים לשמור על עצמם ועל כיסיהם במחיר הקרבת רווחתם של האיראנים שאינם שייכים למשמכות המהפכה.
אויביו המרים ביותר של רוחאני היו ועודם אלו שמדברים בגנות השגרה והיום-יום השוטף. אותם גורמים, שרובם זוהו בעבר כשמרנים, רואים את הרפובליקה האיסלאמית כמפעל של מהפכה מתמדת. לשם כך, וגם מתוך רצון לשמור על עוצמתם הכלכלית האדירה, פועלים אנשי משמרות המהפכה ליצירה של מוקדי פעילות "מהפכנית" מחוץ לאיראן. רוחאני הפוליטיקאי אִפשר להם לעשות כן מתוך הבנה שפעילות כזו באה על חשבון ניסיונות לשבש את מהלכיו בתוך איראן.
כיום, לאחר פרישת טראמפ מהסכם הגרעין, העימות בין רוחאני ליריביו גובר ומרחב התמרון של רוחאני מצטמצם. אבל הצלחתו הגדולה של רוחאני בעינה עומדת: הוא שינה את המשוואה הפוליטית באיראן והביא לכך שאנשי משמרות המהפכה אינם נתפשים יותר כמגני המשטר כולו, אלא ככוח אחד מבין כמה כוחות המתחרים זה בזה בכל הנוגע לעתידה של הרפובליקה האיסלאמית.
הקואליציה שמסתמנת בהפגנות האחרונות איננה קואליציה המתנגדת לעצם קיומו של משטר איסלאמי. גם הסוחרים וגם העניים מבקשים רווחה כלכלית ורואים את משמרות המהפכה ובעלי בריתם כאחראים עיקריים לחסרונה של רווחה כזו. הקואליציה המתהווה מאותתת לאנשי משמרות המהפכה שאם חפצי חיים הם, עליהם למתן את סדר היום המגזרי שלהם, ואולי אף לוותר עליו.
ד"ר אורי גולדברג הוא מומחה לתיאולוגיה פוליטית בעולם השיעי מן המרכז הבינתחומי בהרצליה ועמית מחקר בפורום לחשיבה אזורית