העידן החדש של הטרור היהודי

המטרות הפרקטיות של הימין הקיצוני משנות ה-80 הוחלפו בגישה אנארכיסטית אנטי-ציונית. והמחלוקת סביב משפט דומא מצביעה על כך שבציבור הישראלי גוברת הסובלנות לאלימות של חוגי השוליים כלפי פלסטינים

אביעד מנדלבאוםפורסם: 27.06.18 , 07:07

מאיר אטינגר

בעת הדיון בשבוע שעבר בפרשיית הרצח בכפר דומא בבית המשפט המחוזי בלוד, "תיק הדגל" במאבק הרשויות למיגור הטרור היהודי, המתינה בחוץ קבוצת מפגינים מתומכיהם של שני הנאשמים ונשאה שלטים שעליהם כתוב "העם אתכם". ברור שקומץ סורר המבצע טרור או תומך בו לא מעיד על הכלל, אך ניכר, כפי שטען השלט, שבציבור הישראלי גוברת והולכת הסובלנות לדעות הקיצוניות של חוגי השוליים.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

עצם התמיכה בנאשמים מדגימה כיצד נחלקת החברה הישראלית בין אלו המחזיקים בגישה לפיה "טרור הוא טרור" ללא קשר לזהות מבצעיו, לבין אלו הרואים בפעולות של יהודים נגד ערבים מעשי נקמה לגיטימיים שהנם חלק מהתגובה היהודית לפעילות הפלסטינית האלימה בסכסוך ארוך השנים.

האלימות שהייתה מזוהה עם הטרור היהודי מתחילת שנות ה-80 עד אמצע שנות ה-90 התאפיינה בפעולות תגמול על פיגועים פלסטיניים או על פינוי מאחזים ביהודה ושומרון. דפוס הפעולה של פעילי הטרור היהודים לא השתנה מאז, אבל מניעיהם הפוליטיים כיום אחרים. האידאולוגיה הפכה קיצונית יותר והיא מתעטפת בכסות אנרכיסטית אנטי-ציונית.

בניגוד לעבר, לא מדובר עוד בשיקולים תועלתניים כמו הרתעת הממשלה וכוחות הביטחון מפני פינוי בתים מאחזים והתנחלויות, אלא בפעולות שמטרתן ערעור יציבות המדינה שמטרתו להביא להפיכה שלטונית שתכונן משטר חדש על בסיס ההלכה היהודית. האידאולוגיה הזו קנתה לה אחיזה בקרב צעירים המכונים פעילי "תג מחיר" או "נערי הגבעות", והצמיחה התארגנויות כמו "הגבעונים" ו"מחתרת בת עין".

הקבוצה הקיצונית ביותר שצמחה במסגרת הטרור היהודי החדש היא "קבוצת המרד", שהנאשמים בפרשיית דומא נמנים בין חבריה. ההתארגנות נוסדה בשלהי 2013 והיא דוגלת בביצוע פעולות אלימות נגד פלסטינים במטרה לחרחר מלחמה בין יהודים לפלסטינים על ידי טיפוח רגש הנקמה הערבי. המלחמה, לכשתפרוץ, תסייע בידם להפיל את השלטון המכהן הנתפס בעיני מחולליה כרכרוכי ביחסו לערבים, ולהמליך על ישראל מלך על פי ההלכה ותורת ישראל.

הקבוצה, המונה עשרות בודדות של פעילים, מזוהה יותר מכל עם מחבר מסמך "המרד", מאיר אטינגר, נכדו של הרב מאיר כהנא ומי שמוגדר היעד מספר 1 של החטיבה היהודית בשב"כ. את השראתה היא שואבת מכתביו של אטינגר עצמו ומכתביהם של רבנים המזוהים עם התופעה. לדוגמה, החוברת "ברוך הגבר", המהווה מסמך מכונן עבור נוער הגבעות ובו שבחים לברוך גולדשטיין, מבצע טבח המתפללים במערכת המכפלה ב-1994, והגדתו מופת של עשייה יהודית שורשית וטהורה.

חוברת זו נכתבה על ידי הרב יצחק גינזבורג, שבספרו "צו השעה - טיפול שורש" מ-2003 הסביר מדוע השמאל בישראל אחראי לרצח עשרות יהודים, וקבע כי "לערבי אין זכות קיום בארץ ישראל".

ספר מכונן נוסף הוא "תורת המלך" שכתבו הרבנים יצחק שפירא ויוסף אליצור ובו הם המתירים לכאורה הריגת גויים. האחרון אף כתב סמוך להוצאת הספר מאמר מקיף המציג את האסטרטגיה לאותן פעולות "ערבות הדדית", כלשונו, והוא כולל הנחיות מדויקות לביצוע פעולות "תג מחיר".

כל בר דעת מבין כי את השוליים הרדיקליים המבצעים פעולות טרור יש לגנות ולהוקיע, אך לא פחות מהם את אלו התומכים ומעודדים אותם - אם בטרם הפעולה או בדיעבד. באופן טבעי ניתן לשער שקשה לחלקים בציבור לראות ביהודים, אחיהם, רוצחים. הכיצד יהודים אלו יכונו רוצחים בעת סכסוך שבו הנפגעים הם אזרחים משני צדי המתרס? המענה לשאלה זו חשוב וגולש לאפיקים אחרים בזמן שלצד המלחמה בטרור מתחולל מאבק מקביל על התודעה מול אלה המבקשים לעשות דה-לגיטימציה לישראל ורותמים לשירותם אירועים והתבטאויות שכאלו.

הטרור, כאסטרטגית הצד החלש במלחמה א-סימטרית, מציב מטבעו שאלות של מוסר בפני הצד החזק, במיוחד במדינות דמוקרטיות. לכן השאלה הזו היא רק אחת מני כמה שעמן החברה הישראלית מתחבטת במלחמתה בטרור בחזיתות השונות, ורובן ככולן מתנקזות לשאלה המהותית על זהותה של המדינה.

הציבור הישראלי צריך לשאול את עצמו – האם נהיה חברה המעודדת טרגדיות בקרב אויבנו, או שמא נשמש מגדלור ומצפן של מוסר וכללי התנהגות אוניברסליים, הן כלפי עצמנו פנימה והן וביתר שאת כלפי אויבינו ושונאינו?