תשובה למי שלא מצאה גירוי באוניברסיטה

אם התואר הראשון לא היה מספיק מאתגר בשבילך, ייתכן שהסיבה נעוצה באופי הדור שלך. סטודנט מאוניברסיטה העברית עונה לניצן ריבלין

יהודה כץפורסם: 03.07.18 , 08:17

בתגובה ל"להתראות אוניברסיטה, היית שטחית וצפויה" מ-29 ביוני

אודה על האמת, קראתי בהנאה את רשמיה של ניצן ריבלין, שלהפתעתי הרבה לומדת איתי באותו מוסד אקדמי – האוניברסיטה העברית בירושלים. אני יכול להבין את השקיקה, הכמיהה, הרצון העז והלהט להרחיב אופקים, לשאוב ידע ולהפוך – כפי שתיארה זאת – לאדם טוב יותר. אולם חשוב לציין שאדם “טוב יותר” לא נמדד רק במה שהוא מקבל מהחברה, אלא גם ממה שהוא עצמו עושה על מנת להפוך את עצמו לכזה.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

אז אחרי חמש שנים בנוף האקדמי, עם עשייה חברתית וציבורית בד בבד, ארשה לעצמי לטעון נגד טענתה העיקרית של ריבלין (שבמידה מסוימת צודקת): האקדמיה הישראלית אמנם אינה מאתגרת דיה ומקצועות הרוח והחברה לעיתים אינם מה שאנו מדמיינים לעצמנו, אבל אסור לנו להאשים את האוניברסיטה בכך שאין לנו את הגירוי שאנו מחפשים. כנראה שלי, כיליד סוף שנות ה-80, אין את סף הגירוי של ילידי אמצע או סוף שנות ה-90.

ריבלין כותבת תחילה שהיא לא בחרה את התואר ממניעים כספיים, שמקומות העבודה לא מתעניינים בתואר או בציונים אלא בכישורים האישיים שלה, ושהרבה סטודנטים מסמנים "וי" על התואר, מבלי להבין מה הם רוצים. טענות בהחלט לגיטימיות, אבל חשוב להצביע על שלוש בעיות עיקריות: הראשונה היא שמקומות העבודה לא מתעניינים בתארים ובציונים מהסיבה הפשוטה שאכן יש הצפה של השוק בתארים ראשוניים. מבחינת מקום העבודה, אין ערובה לכך שאדם שסיים תואר ראשון הוא בהכרח בעל כישורים מתאימים – כי כיום כל אחד יכול לסיים תואר שכזה.

בנוסף, מה ציונים קובעים? האם אדם מצליח הוא סטודנט בעל ממוצע ציונים גבוה? האם אנחנו באמת רוצים לתת יד לאפליה של אנשים בקבלה למקומות עבודה על בסיס ציונים? אני לא רוצה שהמגזר השני והשלישי יבחנו אנשים על פי הציונים שלהם, דבר שקורה בנציבות שירות המדינה (על בסיס ציוני חתך במבדקים של מכוני מיון).

האוניברסיטה העברית(צילום: אוהד צויגנברג)

בעיה שנייה היא שסטודנטים אכן ניגשים ללימודים בשביל "שיהיה לי תואר". זה לא דבר רע כשלעצמו. תואר מרחיב אופקים ונותן לאנשים מושג אם זהו תחום שמעניין אותם או לא. נכון שחלק מהסטודנטים עושים זאת בשביל לעבוד בחברה של אבא או אימא (כפי שחוויתי ברמה האישית בלימודי התואר הראשון במרכז הבינתחומי), אבל יש מספיק אנשים שעושים תואר משום שהם מאמינים/אוהבים/רוצים להתמקצע בתחום הלימודים שלהם. החוויה האישית של ריבלין אינה חזות הכול, ואסור לנו לחשוב שאנשים הלוקחים חלק באקדמיה לא רוצים להתעסק בתחום לימודיהם בעתיד.

הבעיה השלישית קשורה בהבדל המהותי בין אוניברסיטה לבין מכללה: האוניברסיטה שמה דגש על התיאוריה והמחשבה, בעוד שהמכללה שמה דגש על מקצועיות והכשרה. חשוב להצביע על ההבדל הזה בשביל להבין למה האוניברסיטה נחלשת במקצועות הרוח והחברה: אין שום תמריץ לאנשים להגיע אם הם מבינים שאין עתיד מאחורי תחום המקצוע שהם בוחרים. בהינתן שאין תמריץ, האוניברסיטאות מורידות את סף הכניסה ומושכות אנשים רבים יותר רק בשביל להעמיד את הפקולטות על רגליהן.

חשוב להבין שהוראת מדעי הרוח והחברה באוניברסיטאות לא עומדת באמות המידה שלנו בעיקר מסיבות אלו. בהחלט מצער, אבל זה מה שקורה בחברה ששואפת להצלחה כלכלית-אישית ושמקדשת את "העצמי" ולא את החברה כולה.

אני, עצמי והעתיד שלי

ריבלין גם כותבת הרבה על איך היא רואה את עצמה בעתיד ומגיעה למסקנה המתבקשת היחידה: להמשיך לתואר שני. מתברר שלהמשיך לתחום ההוראה – תחום מחויב המציאות מעצם התואר שבידה – אינה אפשרות הנראית לעין. מצד שני, אני גם לא יכול להאשים אותה נוכח מעמד המורה כיום (הן בבחינת שכר והן בבחינת ראי חברתי).

הצלחה בתואר לא נותנת דבר וחצי דבר להצלחה של מי מאיתנו ביום שאחרי התואר. ההצלחה האמיתית ביום שאחרי באה לידי ביטוי אך ורק במה שעשיתי במהלך התואר, בין אם זה בהתנדבות ובין אם זה בעבודה במשרד (ממשלתי או פרטי) או עמותה. לי לקח שנה אקדמית אחת על מנת להבין ששום דבר לא יתרום לי אם לא אעשה דברים בכוחות עצמי, וכך מצאתי את עצמי עושה דברים שנוגעים לתואר הראשון והשני שלי וגם נותנים לי סיפוק אדיר.

אני לא מרוויח סכומים נאים כפי שהייתי יכול בעבודות הקשורות בנתינת שירות (תחומי מסעדנות וקשרי לקוחות לדוגמה), אבל הסכום היה מספיק כדי להשאיר את ראשי מעל המים, לשלם את כל החשבונות ולתת לי ידע וניסיון מקצועי שיאפשר לי ביום מן הימים להיכנס למשרה נחשקת.

אילוסטרציה (צילום: shutterstock)

זוהי, לדעתי, הבעיה האמיתית שלנו כחברה צעירה שריבלין לא נתנה עליו את הדעת: אנחנו רודפים אחרי תואר וכסף מבלי שאנחנו צוברים ניסיון משמעותי בשביל לעסוק בכלל בתחום שבו בחרנו ללמוד. אני רואה הרבה מאוד מחבריי הבוגרים שלא עסקו בשום צורה שהיא בתחום התואר הראשון, רק משום שאין להם את הניסיון המשמעותי. אם הם היו מתחילים את ההתמקצעות במהלך הלימודים (שבדרך כלל היא בהתנדבות), אני מאמין שהם היו מגיעים למחוז חפצם.

אני לא מאשים אנשים שמודאגים מיוקר המחיה ומהעובדה שהם צריכים לעמוד ברשות עצמם. אני מאשים אותם בנהנתנות, בבחירה מודעת לחיות חיים יקרים מדי ובהתנהגות כלכלית רשלנית, כך שברור מאליו שלא יהיה להם זמן למצוא משרות שתואמות את תחום הלימודים שלהם.

שיח סיכום

ריבלין כותבת על השיח האקדמי שכולל תפיסות כאלה ואחרות, על מרצים וסטודנטים משעממים ועל מחסור ב"ריגוש אקדמי". תגובת הנגד שלי היא שמדובר בחוויה אישית ושכל פקולטה שונה באופן ניכר מהאחרת.

התואר הראשון שלי היה מלא במרצים מעניינים ביותר, שפתחו בפניי צוהר לעולמות חדשים והרחיבו את המחשבה הפוליטית והחברתית שלי על נושאים מסוימים. עד היום חלק מהאמונות שלי נבנו בזכות אותם קורסים שהאירו את עיניי לסוגיות שלא ידעתי עליהן קודם לכן.

יהודה כץ(צילום: אביגיל גזית )

וכן, גם הקורס בפמיניזם שלקחתי היה עבורי מאוד משמעותי, כגבר שהשתתף בשיח פעיל בשיעור ותמיד עמד כנגד הדעות הפמיניסטיות שהוצגו בכיתה. כזה אני, מרדן ונוטה לחשוב אחרת מאלו הדוגלים בשיח "אליטיסטי-אשכנזי-שמאלני-פמיניסטי".

התואר השני שאני מסיים בימים אלו נתן לי את כל הכלים הדרושים על מנת שאוכל להצליח בשוק העבודה אף שלמדתי באוניברסיטה העברית. זה היה תואר שבו דנתי עם חבריי למסלול ועם המרצים השונים על נושאים כגון מהי תפיסת הצדק והנכון שאליה אנו מכוונים, למה נכון לחשוב על סוגיות מסוימות מזווית שאינה שמאלנית או פמיניסטית, וכיצד – רחמנא ליצלן – יש אנשים שמסוגלים לחשוב שימין כלכלי יותר נכון משמאל כלכלי.

השיח באוניברסיטה אינו מקובע ואינו חד משמעי. אולי הדבר נכון במקרה של ריבלין, אבל חופש הביטוי והדעות המגוונות שהיו לי בקורסים – כמו גם היכולת להטיל ספק ולהתנגד לדברי המרצה (כמו שקרה לי בקורס שהעביר מבקר מדינה לשעבר) – נתנו לי חופש להתבטא באופן שסיפק אותי במהלך הקורסים.

אני מאוד מקווה שריבלין ושאר חבריה לספסל הלימודים כן ידעו לענות על השאלה "למה", או לכל הפחות לכוון עצמם לעשייה משמעותית לאחר התואר. יש עוד הרבה דברים שעל האקדמיה הישראלית לשפר, בעיקר הפקולטות למדעי הרוח והחברה באוניברסיטאות, אבל חשוב גם להסתכל על עצמנו ולשאול אם עשינו די והותר בשביל להגשים את עצמנו. ביקורת עצמית לא הזיקה לאף אחד עדיין. נתראה בתואר השלישי.