הפקולטה למדעי הרוח אינה בית ספר תיכון

אם יצאת מהתואר בספרות מבלי לחוש שאותגרת, אזי ייתכן שנכשלנו בכך. אבל ההרצאות והמטלות הן רק חלק מהחוויה האינטלקטואלית באוניברסיטה העברית. דיקן הפקולטה למדעי הרוח מגיב לסטודנטית ניצן ריבלין

פרופ' דרור ורמןפורסם: 02.07.18 , 10:33

בתגובה ל"להתראות אוניברסיטה, היית שטחית וצפויה" של ניצן ריבלין (29 ביוני)

ניצן ריבלין סיימה את לימודיה לתואר הראשון בחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית ופרסמה כאן בסוף השבוע טור דעה על כך שהלימודים לא אתגרו אותה ועל קורסים שיכולה הייתה לסיימם בלי להתאמץ. אכן, הכזבנו את ניצן בכך שלא השכלנו לפתח בה את יכולות הלמידה הפעילה ולהביאה לראות את ההנאה מלמידה כזו. נכשלנו בכך שלא הצלחנו להעביר לה את התובנה שלהבדיל מחווייתה המוצלחת בבית ספר התיכון ושהיא רוצה עוד כדוגמתה (ושגם אנחנו רוצים ומקווים שתהיינה עוד רבות כדוגמתה בתיכונים בכל רחבי הארץ), הלמידה האוניברסיטאית המכוונת לאנשים בוגרים מבוססת הרבה מאוד על למידה עצמית ביוזמת הסטודנטים - הן בקורסים עצמם והן במסגרת הפעילות האינטלקטואלית והסביבה, שלהן שותפים עמיתיהם ללימודים ומוריהם.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

מיד עם פרסום דבריה של ניצן כתב סטודנט אחר, אריאל הורביץ, בדף הפייסבוק של החוג: "כמו בכל מסגרת, לימודים במוסד אקדמי מטילים אחריות מאוד גדולה על הסטודנט... ברגע שהבנתי שאני לא רוצה לעבור את התואר אלא למצות ממנו את המרב, החוויה שלי כסטודנט (בחוג לספרות כללית והשוואתית) התהפכה על פניה, ופגשתי מן העבר השני מורים ומורות מצוינים שהושיטו לי יד. צר לי שניצן מרגישה החמצה מהתואר שלה. אני, כאמור, חוויתי חוויה אחרת לגמרי".

(צילום: shutterstock)

ניצן כותבת שחלק מהתלמידים מגיעים לאוניברסיטה רק כדי "לסמן וי, לקבל תעודה ולהמשיך בחייהם". ללא ספק יש גם תלמידים כאלה, אם כי הניסיון מראה שמספרם קטן ממה שהיא מניחה. אולם האתגר שלפנינו כמורי הפקולטה למדעי הרוח והאוניברסיטה בכלל הוא להראות גם לאלה שבאו אלינו רק כדי לקבל תואר את הקסם והעניין בתחומי המחקר וההוראה שלנו - תחומים שלהם אנחנו מקדישים את חיינו בדיוק בגלל שאנחנו מוצאים אותם מרתקים.

אם ניצן יוצאת מבין כתלינו בלי הסקרנות והמשיכה לתחומים שלמדה בחוג לספרות כללית והשוואתית, אם היא יוצאת מבין כתלינו - כפי שהיא כותבת - עם "ציונים שלא הגיעו לי ושקיבלתי באמצעות קיצורי דרך", הרי שבהנחלת המוטיבציה לחקירה עצמית ולהתעמקות לא הצלחנו.

ואף על פי כן, היו לה הזדמנויות רבות. בחוג לספרות כללית והשוואתית השתתפה ניצן בקורסים כגון "הכתיבה והעצמי: אוטוביוגרפיות בספרות המערב", "אתיקה ופואטיקה אצל קפקא", "ספרות רדופה: רוח הרפאים בספרות וכספרות", "הדרמות הפוליטיות של בית דוד: גישות ספרותיות למקרא", "בין גאולה לאבסורד: קריאה ב'תמול שלשום' של עגנון", "פרנקנשטיין: הסיפור וגלגוליו" ועוד. כך, דומני, צריכה להיראות תוכנית לימודים של חוג דינמי ומגוון בספרות השוואתית.

זאת ועוד: בחוג לספרות כללית והשוואתית באוניברסיטה העברית ישנה פעילות ענפה מעל ומעבר לתוכנית הלימודים, ביוזמות משותפות של מרצים/ות וסטודנטים/יות, לעידוד חשיבה פרשנית מעמיקה. כך, האירועים החוגיים כוללים מדי שנה את יום הלימוד החוגי השנתי שעוסק כל פעם ביצירה אחרת וכוללים קבוצות דיון והרצאות של מרצים ותלמידים מתקדמים: הפנינג ספרות משותף לכולם מן המרצים ועד לתלמידי שנה א'.

(צילום: אוהד צויגנברג)

היצירה ליום הלימוד נבחרת על ידי כלל תלמידי ותלמידות החוג באמצעות הצבעה בפייסבוק, ואז כולם קוראים את היצירה מראש לקראת יום של קבוצות דיון שבהן משתתפים ביחד מרצים, מתרגלים, תלמידי מוסמך ותלמידי התואר הראשון. השנה קראו חברי החוג ותלמידיו את "סיפורה של שפחה" של מרגרט אטווד, ובשנים שקדמו את "האמן ומרגריטה" של בולגקוב, "קדיש" של אלן גינזברג, "שיר השירים", ו"דקאמרון" של בוקאצ'ו.

מדי שנה החוג לספרות מקיים גם ערבי סוף שנה, המתמקדים כל פעם בנושא אחר וכוללים הרצאות קצרות בסגנון טד של תלמידים מכל השנים. השנה הערב עסק ב"ספרות, מוזיקה, פרפורמנס". בשנים קודמות עסקו אירועי סיום השנה ב"גלגוליו של דיוניסוס: ספרות ושתייה", ב"ספרות וחלל" וכן הלאה. וטרם הזכרתי כנסים בינלאומיים עם מומחים מהשורה הראשונה בעולם שגם אליהם כמובן מוזמנים התלמידים (השנה היו שניים כאלה).

ניצן, צר לי ממש שלא מצאת גירויים אינטלקטואליים בכל הפעילויות הרבות האלה, ואני מצר גם על כך שלא דיברת על כך עם מורייך בשלוש שנותייך עמנו. כאן האחריות היא קודם כל עלינו. אנחנו, המרצים והמרצות, חייבים להשקיע בכל סטודנט וסטודנטית, להכיר אותם ולזהות מה חסר להם או יכול לאתגר אותן יותר. עלינו כמרצים מוטלת החובה להבטיח שכל אחד ואחת מהסטודנטים יקבל את ההזדמנות הטובה ביותר האפשרית להגיע בדיוק למקום של למידה עצמית מפרה ומושכת שתימשך גם לאחר סיום הלימודים.

אילוסטרציה(צילום: shutterstock)

אני משוכנע שאנחנו יכולים וחייבים להמשיך לבדוק את עצמנו ולראות אם אנחנו עושים זאת באופן הטוב ביותר, היכן לשפר ומתי להיות יותר קשובים. הוראה מאתגרת מחייבת אותנו להתאמץ, לשנות, לחדש. כדיקן הפקולטה למדעי הרוח שמסיים את תפקידו לאחר ארבע שנים, אני רואה מקום רב לאופטימיות. הפקולטה למדעי הרוח מציעה מגוון עצום של תחומי ידע ומסלולי לימודים, מה שהכרחי לאלה האמונים על המחקר וההוראה של כלל ההיסטוריה והיצירה האנושית על כל מופעיה, לשונותיה ותרבויותיה.

לשם כך קלטנו בארבע השנים האחרונות כ-35 חברי וחברות סגל חדשים בכל התחומים, מספרים חסרי תקדים זה עשורים רבים. אלה חוקרים וחוקרות מעולים ונמרצים, שמגוונים מאוד את היצע תחומי הידע והמחקר שאנחנו מלמדים. הפקולטה למדעי הרוח באוניברסיטה העברית נמצאת בתנופה גדולה ובמהלכם של שינויים גדולים. ולכן, ניצן, שמחתי לגלות שעל אף דברי הביקורת שלך ציינת במפורש: "אהבתי את המרצים ואהבתי את היצירות". אני מקווה שבסופו של דבר תבחרי להמשיך בלימודייך.

ולבסוף, מילה לסטודנטים הנמצאים בעיצומם של הלימודים, או עומדים להיכנס בשערי האוניברסיטה. הלימודים הפורמליים - ההרצאות, התרגילים, המטלות, הטקסטים - הם רק חלק מהחוויה האינטלקטואלית המתרחשת באוניברסיטה. חלק לא פחות משמעותי מתרחש בשיחות עם סטודנטיות וסטודנטים, עם המרצות והמרצים, ובמחשבות שעולות בזמנים לא נוחים. המפתח לחוויה אינטלקטואלית הוא מעורבות אמיתית עם החומרים שהמרצים והמרצות מנגישים.

אז אל תסתפקו במה שניתן לכם - תהיו פעילים. שבו על הדשא או בספרייה ודברו זה עם זו על התופעות והבעיות והשאלות שעולות מן הלימודים. שאלו את עצמכם - ואת הסביבה - במה רלוונטי היום החומר שלמדתם בשיעור, מה מחבר חומרים ורעיונות מקורסים שונים, ועוד ועוד. אתם לא רק קליינטים של האוניברסיטה כמרחב דעת ומחקר, אתם גם היוצרים אותו.