דרך ארץ קדמה לחילוניות

בתמונה: רגישות חברתית(מתוך עמוד הפייסבוק של סיעת חילונים ירוקים – חי )

תנועת "חי - חילונים ירוקים" הצליחה לעשות את זה. במחי פוסט פייסבוק היא עוררה את אותו באזז תקשורתי – פרובוקטיבי? מכעיס? מיותר? מטופש? – והנה גם אני נפלתי בו. מה לעשות, כשפורטים על נימים כאלה, מתעורר צורך בלתי נשלט להגיב. אז הנה, הגבתי.

• לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet
  

אני לא דתי. אני גם לא מגדיר את עצמי מסורתי אף שבדרכי אני אוהב את הדת ממרחק ומגיע ממשפחה שיש והייתה בה לא מעט יהדות לאורך הדורות. אני גם די ירוק, אבל זה לא רלוונטי. כך או אחרת, השבוע נתקלתי בפוסט שפורסם בעמוד הפייסבוק של תנועת "חילונים ירוקים", ובו נכתב: "בעלי עסקים! פתוחים בתשעה באב? מדבקת 'פתוח בתשעה באב' תביא לכם יותר לקוחות. בואו וקחו אחת!".

אני מניח לרגע בצד את השאלות החוקיות והדתיות סביב הסוגיה אם מותר לפתוח בית עסק בערב תשעה באב. זה דיון אחר וראוי גם הוא. מה שמפריע לי הוא ההיבט האנושי והחברתי. כמעט אמרתי "הישראלי".

גם אני מחזיק בגישה של חיה ותן לחיות, יאדה יאדה, גם אני נגד כפייה. גם לא אפול מהכיסא אם אשמע על מקום שפתוח בערב תשעה באב ומוכר אוכל או אלכוהול או סיגריות. הבעלים שלו יודע מה הסיכון ומה המחיר שהוא עלול לשלם. שיהיה לו לבריאות. אבל מכאן ועד השתנה מהמקפצה המרחק גדול. אפילו מאוד.

"תפסיקו להתעמר בבעלי העסקים ובציבור החילוני. תנו לבתי הקפה, המסעדות והמרכולים להישאר פתוחים בתשעה באב (מתחיל בערב לפני)! די עם ההפחדות, האיומים, הדו"חות והקנסות לעסקים שנשארים פתוחים בתשעה באב. אסור לעיריית תל אביב לקחת חלק במסע ההזוי של הדתה וכפייה הפוקד את המדינה" (עוד מאותו פוסט).

השאלה היא איפה ייחצה הגבול. מה לגבי מי שיפתח את העסק ביום השואה? או ביום הזיכרון לחללי צה"ל? הרי גם זה יקרה מתישהו, כי כדרכו של עולם, הזיכרון הולך ונעלם ונמוג ומתאדה. אז מה השלב הבא, מדבקה של "פתוח ביום הזיכרון" על בתי עסק חרדים שנוהגים לא לציין מועדים ציוניים? ומה לגבי סטיקר "פתוח ביום השואה"?

יש מעט מאוד דברים שנשארו טאבו בישראל של ימינו. רובם מתקיימים בזכות הבנה הדדית שלפיה אנחנו חיים אחד עם השני ולא תמיד אחד ליד השני. אני מבין שגופים אידיאולוגיים חילוניים חשים כעס על תופעות של כפייה או הדתה, אבל אני חש שעם קצת מאמץ ניתן היה להגות תגובה ילדותית פחות ומהוגנת יותר.

אני לא מתנקם במגזר שלם על העובדה שהתחתנתי (והתגרשתי) ברבנות, על ידי כך שאני מצהיר על מקום שפתוח ביום קדושה או מעודד אותו לעשות זאת. אני לא "מכניס" לכופי הדת באבי-אביהם בכך שאני מכריז בבוטות שאני מזלזל באבל שלהם (גם אם, כאמור, אני לא שותף לו).

אולי יום אחד בעתיד לא נצטרך להתחתן ברבנות. אולי יום אחד יפסיקו למרר את חיי מי שפותח עסק ומבקש כשרות. אולי יום אחד תהיה תחבורה ציבורית בשבת ו-VOD ביום כיפור. אולי. הדרך לשם רחוקה ואני מקווה שהיא תסתיים מתישהו. אבל הדרך הזאת בטח לא עוברת בהצתת מלחמות, ליבוי אש והבערת שנאה אינסופית. כי דרך ארץ קדמה לחילוניות.

• רן רימון הוא עורך עמוד הבית של ynet
  

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com