בנתיב העשרה לא נבהלים: "לא הולכים לשום מקום"
לפני ארבע שנים במבצע צוק איתן תושבים בנתיב העשרה וביישובים נוספים בעוטף עזה הפכו לפליטים. "איך שקורה דבר כזה יש הודעות מחברים שמציעים שנבוא", מספר רז שמילוביץ. "זה הבית שלנו. אותי זה לא מחזק כשמציעים לנו לבוא. החיים שלנו פה"
ה-14 ביולי הוא תאריך סמלי לתושבי נתיב העשרה ויישובים נוספים בעוטף עזה. לפני ארבע שנים החל בתאריך זה מבצע צוק איתן, ואחרי הלילה הקשה ללא שינה, כשצבע אדום רודף צבע אדום, הם חוששים כעת שוב להפוך לפליטים. אתמול (שבת) הרחובות במושב נתיב העשרה בעוטף עזה היו ריקים. גם הבריכה הייתה ריקה וחלק מהתושבים החליטו לקחת את המשפחות שלהם מחוץ למושב. עבור חלק היה מדובר במהלך מתוכנן, אך היו גם כאלה שהחליטו לתת לילדים הפוגה מהירי הבלתי פוסק מאז שישי בלילה.
יעל ניצן (39) היא אימא לשלושה ילדים בני 11 וחצי, שבע ושנתיים וחצי. "חזרנו מארוחת ערב אצל חברים והתעוררנו מהתקיפה של צה"ל בסביבות 1:30 בלילה. הערנו את הבנות והעברנו אותם לממ"ד. כל הלילה לא ישנו. זה היה ממש מטורף. ב-6:00 בבוקר, כשחשבנו שזה נגמר וחזרנו למיטה לנוח, שוב התחילו אזעקות. התחלנו לחשוב מה נעשה היום. חשבנו שזה נגמר כמו בפעם שעברה ושהיום יימשך כרגיל, אבל אחר כך הבנו שזה כנראה יהיה אחרת".
בעקבות המצב, משפחת ניצן החליטה לנסוע להוריה של יעל בירושלים. "זרקנו כמה בגדים כדי שיהיה, ונסענו להעביר את היום בכיף. בצהרים פתאום קיבלנו הודעה על גל תקיפות נוסף. נראה לאיפה הדברים יילכו".
רז שמילוביץ (42) הוא אב לארבעה, בני 11, 8, 5 ותינוק בן שבועיים. "14 ביולי 2014 היה ההתחלה של צוק איתן. קמתי היום עם הריח של 14 ביולי. אמרנו שאולי זה יעבור אבל זה לא הפסיק. בצבע האדום ה-15 מבינים שזה לא יפסיק ונכנסים הביתה. יש לנו חוסן בקהילה, אבל אנחנו נחלשים מסיבוב לסיבוב. אנחנו יישוב חזק. אבל צריך להבין שלא לעולם חוסן. יש שחיקה. אי אפשר כל כמה שנים לעקור את המשפחה. יש ילדים. יש חופש. אי אפשר לחזור להיות פליטים בארץ שלנו. ביולי 2014 במשך 52 יום עברנו 16 מקומות, מאילת בדרום ועד הצפון. אשתי אמרה לי 'תפסיקו לדבר על החוסן של התושבים וכמה אנחנו חזקים. לאף אחד אין כוח להיכנס לסאגה שכבר היינו בה, לשלם מחיר אישי כבד, על אחת כמה וכמה כשיודעים שזה לא מקדם אותנו לשום מקום'.
"הדבר הכי מרגיז הוא שאיך שקורה דבר כזה יש הודעות מחברים שמציעים שנבוא", מספר שמילוביץ. "זה הבית שלנו. אותי זה לא מחזק כשמציעים לנו לבוא. אני לא אוהב את זה. זה החיים שלנו פה, הבתים שלנו, אנחנו לא רוצים ללכת לשום מקום. אני לא רוצה להיות פליט. זה הפתרון? מה הפתרון - ביבי יגיד. אנחנו לא חיים לפי ההחלטות של המנהיגים שלנו אלא לפי המנהיגים של חמאס. אנחנו במצב של מגננה. הם עושים ואנחנו מגיבים. אני מרגיש שמי שמנהל אותי זה חמאס ולא המנהיגים שבחרנו בהם", הוסיף רז.
שמשון סדון (47) ואב לארבעה ילדים, אומר: "פה זה החיים שלנו, השגרה שלנו. אנחנו נאחזים בזה. בסבב הקודם היינו בקיבוץ אורטל. הם אירחו אותנו, היו נהדרים ודאגו לכל מחסורנו, אבל זה לא המקום שלנו. זה פשוט קשה. כל הזמן מדברים על להיכנס לרצועה. לעשות מלחמה. יש מנהיגים שנבחרו כדי לפתור את הבעיה. אנחנו לא אנשי ביטחון יודעי דבר. אנחנו אנשים פשוטים שמפרנסים את הילדים שלהם ואוהבים את היישוב. אתם לא מסוגלים? תעבירו הלאה. אני מרגיש שאנחנו כמו עדר, מסתובבים במחזוריות. כל פעם יורים כמה פצמ"רים והסיבוב ממשיך. זה לא נגמר".
אביבה פולד (60), ראש הצח"י (צוות חירום יישובי) של נתיב העשרה, אמרה היום לקראת השעה 18:30: "בשעה כזו הבריכה בדרך כלל שוקקת חיים. זה עצוב. אני מקווה שלא יהיה עוד סבב. אבל הם לא מותירים בידינו הרבה ברירות. הם אלה שקובעים את הקצב. אני לא מקנאה בממשלה לגבי ההחלטות שהיא צריכה לקבל".
תושב שדרות: "המצב מתסכל, כבר נמאס"
גם התחושות של התושבים בשדרות, שנמצאת כמה קילומטרים מנתיב העשרה, הן דומות. "זה כמו דז'ה וו, בדיוק מה שהיה לפני ארבע שנים", אומר גיא אברג'יל, תושב שדרות. בית הכנסת שלידו נפלה הרקטה נמצא קצת רחוק מביתו, אבל הפיצוץ נשמע היטב. "בשדרות הכל רץ מהר ואתה יודע בדיוק איפה זה נפל, את הבום הרגשנו, אתה כבר יודע מתי זה יירוט ומתי זו נפילה, אתה כבר מתחיל להתמקצע בזה, וידענו שזו נפילה".
אברג'יל סיפר על השבת בשדרות, בצל הירי של הרקטות: "הייתי במקום אחר וחזרתי היום בצהריים כי אמא שלי לבד בבית וזה קצת בעייתי להשאיר אותה, היא בחרדה, לא קל לה, היא כל הזמן בוכה, ממ"ד או לא ממ"ד, זה לא ממש משנה. אין פה כלום, אין אף אחד בחוץ, זה מצב לא נעים, המקום כאילו מושבת, מת, כאילו אין פה אף אחד. המצב מתסכל ומגעיל, זה כבר נמאס, די, הילדים פה כבר לא יהיו מה שהיו, זה משהו לא תקין, זה מצב שמשפיע, אתה רואה שזה ממשיך וממשיך וזה לא נעים".
אברג'יל מצפה מהממשלה למצוא פתרון למצב: "אם צריך לתת להם דברים שיהיה להם יותר טוב, אז שיתנו. אם צריך לכבוש אז שיכבשו, אם צריך להעלים את חמאס שיעלימו, אבל שיעשו משהו, אי אפשר להכנס לסבב חדש כל הזמן".
לפנייה לכתב/ת 
