האפליה שבגללה נשארתי בארה"ב

בכנסת הקודמת ריכזתי את העבודה על תיקון חוק הפונדקאות לזוגות מאותו מין ורווקות, אבל ההליך הופסק. בינתיים, כדי להביא ילד לעולם בן זוגי ואני חיים בחו"ל. מחר ינסה סגן השר ליצמן לקבור סופית את המאבק

עו"ד אסף וייספורסם: 15.07.18 , 08:16

אילוסטרציה (צילום: shutterstock)

תמיד חשבתי לעצמי שיום אחד אהיה אבא. סוג של תחושה מובנת מאליה שרוב האנשים לא עוצרים לפקפק בה אפילו. כשיצאתי לראשונה מהארון בפני חבריי היו שאמרו לי "אבל אתה רוצה ילדים, נכון?". המשפט הזה ננעץ בי עמוקות. לראשונה מישהו פקפק בעובדה שאהיה אבא ורק בגלל שאני הומו. לאחר שבעלי ואני התחתנו בקופנהגן (כי גם להתחתן בישראל אנו לא יכולים), התחלנו לדבר ברצינות על ילדים. זו הייתה הפעם הראשונה שאני עצמי פקפקתי בסיכוי שלי להגשים את החלום להיות הורה. אף ששנינו עובדים ומשתכרים יפה, הסכום של יותר מחצי מיליון שקל – עלות פונדקאות בארה"ב, היעד המרכזי לזוגות מאותו מין – עמד מולנו כהר עצום, ואנחנו בוהים בו ומנסים להבין כיצד לטפס.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

מאותו רגע, ההר העצום הזה מתווה דברים רבים בחיינו. במקום לחשוב על מתי נכון לנו להביא ילדים, חינוך, מטפלת או משפחתון – אנחנו מתמודדים עם איך ומאיפה מתחילים לטפס על ההר שיקבע האם נהיה הורים או לא.

לפני שנתיים הגענו לארה"ב למטרת לימודים. הבנו שאין לנו את היכולת להרוויח בישראל את הסכומים שדרושים לנו, ושאם אנחנו רוצים להיות הורים אנחנו צריכים גם לעבוד בארה"ב. בנוסף, תושבים זרים שנאלצים לעשות פונדקאות בארה"ב חשופים לעלויות נוספות ולא ידועות בשל חוסר בביטוח רפואי, ואלה עלולות להגיע לעשרות אלפי דולרים. פתאום, מעמד התושבות שלנו קיבל משמעות אחרת והישארותנו בארה"ב הפכה להכרח ולא לבחירה. רחוקים מהמשפחה, חברים והקריירות שלנו בישראל, במטרה אחת – להגשים את החלום שלנו להורות.

ואנחנו עוד בני מזל. יש לנו סיכוי להגשים את חלומנו. יש אלפים אחרים שחולמים להיות במצבנו. אבל האפליה משנת החיים הזאת היא לא גזרה משמים. היא בחירה מודעת של ממשלת ישראל. אני יודע שאפשר אחרת, כי הייתי שם.

27 באוקטובר 2014 היה אחד הימים המרגשים בחיי. הכנסת אישרה בקריאה ראשונה את הצעת החוק של שרת הבריאות דאז, ח"כ יעל גרמן, לסיים 22 שנות אפליה בפונדקאות בישראל כלפי זוגות מאותו מין ונשים רווקות. בניגוד לתקנון הכנסת, החל גל גדול של מחיאות כפיים במליאה. הישג גדול.

אבל כמה שבועות לאחר מכן הממשלה התפרקה והליך החקיקה נקבר. ההזדמנות ההיסטורית נעצרה. באותו זמן לא שיערתי לעצמי שאמצא את האפליה הזו כותבת חלקים בסיפור חיי.

במשך כמעט שנתיים ריכזתי מטעם השרה גרמן את העבודה על תיקון חוק הפונדקאות וסיום האפליה. עבודת מטה גדולה שכללה חמישה משרדי ממשלה, שרים, חברי כנסת ומאבק פוליטי עיקש נגד מפלגת הבית היהודי. הכול במטרה אחת – לאפשר לזוגות מאותו מין ונשים רווקות להיות הורים.

היינו יושבים בלשכת השרה וחושבים על כל מסלולי החיים של אנשים שהשתנו בעקבות האפליה הזו ועל אלה שפשוט נידונו לעריריות. באותה תקופה גם התחלנו לקבל טלפונים מזוגות מאותו מין שנתקעו בהודו ובתאילנד עם תינוקות בני כמה ימים. לבדם, רחוקים מהבית ותלויים בחסדי מדינות עולם שלישי. לאחר מכן המשכנו לסייע לזוגות ותינוקות שעמדו בסכנת חיים אחרי שהאדמה בנפאל רעדה פעמיים. כמה קושי וייסורים רק בשביל להיות הורים.

מחר (יום שני) מיועדת הכנסת להצביע על הצעת החוק של סגן שר הבריאות יעקב ליצמן שמטרתה לקבור את המאבק שלנו לשוויון בפונדקאות בישראל לשנים רבות. לאחר קמפיינים מוצלחים ברשת של האגודה ו"שוויון זה לכולנו", אלפים יצאו להפגין נגד האפליה בהורות.

אין שום היגיון באפליה הזאת. זוגות מאותו מין ימשיכו לבצע הליכי פונדקאות - בין אם בישראל ובין אם בחו"ל. שום דבר לא יעצור את הכמיהה להורות. המשמעות היחידה היא המשך ההתעמרות בנו בדרך להגשמת החלום.