צום קל לדתיים, בילוי נעים לחילונים שרוצים לבלות בט' באב

התמונה (מתוך בנק תמונות) שהופצה בקמפיין של "חילונים ירוקים"(צילום: אתר האינטרנט של חילונים ירוקים)

כבר כמה ימים שאני מחזיק את עצמי לא לכתוב על תשעה באב לאור הדיון שמתחולל בנושא, מאז שסיעת הבית היהודי בתל אביב קראה לעירייה להגביר את הפיקוח על בתי הקפה בעיר בערב תשעה באב, ותנועת "חילונים ירוקים" החליטה להשיב מלחמה ולעודד את פתיחתם. אבל מטר של נאומים ומאמרים כמו טור הדעה של תמר הירדני ב-ynet אילצו אותי לשבור את שתיקתי. אינני יודע איפה ממקמת את עצמה גברת ירדני על הרצף הדתי, אבל הדרך שבה היא מתעלמת מהכפייה הדתית הכרוכה ביום הזה ומנסה לשכנע את התל אביבים לאמץ אותו לליבם, מכילה את כל המרכיבים שדתיים כל כך אוהבים להשתמש בהם כשהם עושים הדתה.

• לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet
  

כך, באותו מאמר ובלי למצמץ אפילו קצת, מטיפה הגברת הירושלמית לנו התל אביבים גם שתשעה באב הוא יום אבל לאומי ולא דתי, וגם שאנחנו צריכים לכבד את דתם של אחינו הדתיים ביום אבלם. אז רגע, אם זה יום אבל לאומי ולא דתי, למה בדיוק צריך לכבד דתיים ביום הזה?

הלהטוט הזה בין דת ללאום הוא לחם חוקה של ההדתה. אני תמיד נפעם מחדש כיצד דתיים מפליאים לשחק על התפר הזה וכמה חילונים נופלים בקלות לרשת הזאת. במקרה של תשעה באב, הלהטוט הזה היה כל כך עקבי ושיטתי, עד שהתחלתי לחשוד שמסתובב דף מסרים. אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שכל כך הרבה אנשים – מחיים גורן שהתחיל במהומה, דרך הגברת ירדני ועד סטנד אפיסט דתי שהופיע על הנושא בתכנית חדשות הלילה של ערוץ 10 - מדקלמים כמעט את אותם הטיעונים. זה הולך פחות או יותר ככה:

שלב ראשון – תטען שתשעה באב הוא לא חג דתי אלא חג לאומי, ולכן שייך גם לחילונים. אם הם לא יקנו את זה, תצטט איזו דמות ציונית, רצוי את ברל כצנלסון (שביקר בשנות השלושים את תנועת המחנות העולים שיצאה למחנה קיץ בתשעה באב). אם גם זה לא יעזור והם עדיין מרגישים מנוכרים, אין ברירה, צריך להפעיל את הבלוטה הפלורליסטית. תסביר שאתה מחויב על פי ההלכה לצום ולסבול ביום הזה וכשאתה חייב במשהו, זה מחייב גם אותם. אם הם יעלו על זה שמה שמחייב אותך לא צריך לחייב גם אותם, תסחט עוד יותר את הלימון הפלורליסטי ותסביר להם שהם פוגעים ברגשותיך כשהם לא מכבדים אותך. כאן הרוב עוצרים כי משהו מכל זה חייב לעבוד, ומובטח שהרוב המכריע של החילונים כבר נשברו בשלב זה. אבל לא אתפלא אם בדף כתוב שאם נתקלת באחד ששום דבר מזה לא הצליח לעבוד עליו, אין ברירה ויש להפעיל את נשק יום הדין: תאשים אותו שהוא ממומן על ידי הקרן החדשה.

אז הנה המתכון ההפוך שלי: אם מדובר ביום אבל לאומי ולא דתי, יתכבדו הדתיים ויפסיקו לצום ולקיים את יתר מנהגי האבלות הדתיים שלהם. זו תהיה הוכחה לא רעה לרצינות כוונותיהם בנושא. עד שזה יקרה, רבים מאתנו פשוט לא השתכנעו שיש כאן יותר מאבל על חורבן בית המקדש שמנסה לצבוע את עצמו בצבעים לאומיים. מה לעשות, חורבן בתי מקדש לא לוחץ על בלוטות חילוניות. הגירוש מארץ ישראל לא נראה כל כך עצוב למי שיושב במדינתו שנמצאת באותה ארץ ישראל, וכדי להתאבל על קורבנות הגולה יש לנו את יום השואה. לא אוהבים את זה? מה לעשות. גם אני לא אוהב הרבה מהדברים שאתם עושים.

העובדה שברל כצנלסון לא חשב כמוני (לפני השואה ולפני הקמת המדינה!) לא רלוונטית עבורנו. אין לנו רבנים שאנחנו מחויבים לציית לדבריהם, וודאי שאין סיבה לבחור דווקא את ברל כרב כזה. כחילוני, מה שברל אמר זהה במשקלו למה שאלוהים או אברהם אמרו לפניו: אף אחד מהם לא מחייב אותי, ואני ביקורתי כלפיהם. החברה הישראלית החילונית בחרה ברובה בדרכם של המחנות העולים שיצאו לטיול ולא בדרכו של ברל. למרות כל הניסיונות לשווק אותו לנו, תשעה באב לא הצליח לחדור לליבנו, וכשזה המצב, הדרישות מאתנו להפסיק את חיינו ביום הזה הופכות לנטל מעצבן. הדתיים שונאים את הסיטואציה הזו שבה אנחנו לא קונים את הסחורה הכאילו לאומית שלהם. אבל זו באמת בעיה שלהם ולא שלנו.

כשזה קורה, ונאלצים לחזור למקור הדתי, דורשים מאיתנו לכבד - אולי המילה הכי מניפולטיבית בשיח החילוני-דתי בישראל. אנחנו חייבים תמיד לכבד אותם – אם יש להם חוקים שמגבילים אותם, אנחנו צריכים לכבד את זה, אם החוקים האלו מחייבים גם הגבלות עלינו – גם את זה צריך לכבד, ואם אין חוקים, חייבים לכבד את הרגשות, והסף הרגשי של הדתיים מאוד נמוך כשזה נוגע לנו. כמעט כל דבר שאנחנו עושים – לא כדי להכעיס או להתריס, אלא פשוט כדי לחיות – תמיד מצליח לפגוע ברגשות העדינים שלהם. וזה עובד נהדר על חילונים. כי חילונים כל כך מאוהבים בדימוי שלהם כפלורליסטים שהם שוכחים שפלורליזם אמתי חייב להיות הדדי, ושפלורליזם הוא חלול אם הוא לא מגיע כחלק מסט ערכים סדור. הדתיים מכירים את החולשה הזאת ולכן בשלב הזה הם הופכים לשומרי הסף של הפלורליזם (שלנו כמובן). הם מצליחים באותה נשימה גם להצהיר שהם לא פלורליסטים וגם לפרוץ בזעקות שבר (או לנקוט באירוניה דקה) בטענה שאנחנו איבדנו את הפלורליזם שלנו. אם יש גם חוקים או חוקי עזר שבאים לעזרם, גם ראשוני המזלזלים בשלטון החוק מתייצבים פתאום בצילו. אם אין חוקים, לא נורא. תמיד יהיו רגשות שצריך לכבד.

תשעה באב הוא מקרה קלאסי: בשם ערכיי אני מוכן להילחם על זכותו של כל דתי במדינת ישראל לקיים את כל מנהגי האבלות שלו, אבל אני מצפה ממנו שבאותה מידה הוא ידע לכבד את העובדה שמבחינתי מדובר בעוד יום בשבוע, שמתרחש במדינה שגם כך מגבילה את זכויותיי במישורים רבים בגלל אילוצי הדת, ולכן אני מצפה ממנו להילחם על זכותי לחיות את חיי כרצוני וללא שאטיל על עצמי עוד מגבלות. אני לא אכפה עליו לעבוד, לאכול ולבלות, והוא לא יכפה עלי יום חופש בכפייה, או התנזרות מדברים שאני עושה מדי יום ביומו – למשל לצאת למסעדות ולבתי קפה, לטייל בפארק עירוני (בכפר סבא ניסו לסגור את הפארק שלהם. מנענו את זה), ללכת לבריכה או לשחק כדורגל. באותה נשימה שבה אני מאחל צום קל לחבריי הדתיים אני מאחל גם בילוי מוצלח לחבריי החילוניים שיבחרו בכך. זו התחשבות וזו דרך ארץ. כשזה הדדי, זה נפלא. כשזה חד צדדי, זה בלתי נסבל.

• רם פרומן הוא יו"ר "הפורום החילוני"
  

מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com