האחריות של השמאל לפגיעה בלהט"ב

במקום להתבצר בתיעוב לנתניהו, המחנ"צ ויש עתיד היו צריכות להיכנס לקואליציה שלו, לדחוק את הימין והחרדים, ולקדם את האידיאולוגיה שלהן

נתן אילןפורסם: 24.07.18 , 10:04

עצרת המחאה של קהילת הלהט"ב ביום ראשון בתל אביב

השמאל תוקף את ממשלת נתניהו ללא הרף. ביום-יום עוסקות הטענות שלו בכך שהממשלה לא מתקדמת לשום מקום - לא בסכסוך הישראלי-פלסטיני ולא בתחום הכלכלי-החברתי – וכרגע בראש סדר היום עומדת סוגיית חוק הפונדקאות המפלה זוגות חד-מיניים. אבל מבט על המערכת הפוליטית מגלה שמפלגות השמאל, שהן כ-40% מכנסת ישראל, טרם עצרו לחשוב מה האחריות שלהן בנושא.

לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות ב-ynet

לשמאל הישראלי יש טאבו בנוגע לממשלת נתניהו. גם אם מנהיגים באופוזיציה דוגמת יצחק הרצוג דווקא חיבבו את הרעיון להיכנס לקואליציה, המערכת שסביבם – ח"כים, תקשורת, גולשים ברשתות – התנגדה לכך נחרצות מתוך שאיפה בלתי אפשרית לממש 100% מהאידיאולוגיה שלה הן בתחום החברתי והן בתחום המדיני. ההתנגדות הזאת הובילה לממשלה ימנית התלויה במפלגות החרדיות.

אם השמאל היה משנה את עמדתו ונכנס לממשלה, הוא היה מקבל הזדמנות להביא את האידיאולוגיה שלו לשטח ולהחזיק בתפקידי מפתח בתחומים שונים. נכון שהוא לא יכול היה ליישם 100% מהאידיאולוגיה, אבל 40% זה הרבה יותר מאפס. הגיע הזמן שמפלגות השמאל – והמצביעים שלהן - יבינו שהם חיים במשטר דמוקרטי, יקבלו את רצון הבוחרים ולא יחרימו את הקואליציה.

נתניהו הוא ראש הממשלה אוטוטו 10 שנים ברציפות עם שלוש מערכות בחירות מוצלחות מאחוריו. ב-2009, לאחר שזכה למנדט פחות מקדימה של ציפי לבני, השתלבה מפלגת העבודה בקואליציה ולקחה בה חלק עד שפוצלה ב-2011. מאז הדירה הסיעה את רגליה מהקואליציה. והיא עשתה זאת מבחירה.

כאמור, ההפסד הוא כפול: לא רק שהשמאל לא מקבל ביטוי אידיאולוגי ולא מחזיק בתפקידי מפתח בממשלה, אלא חמור מכך - הוא דוחק את נתניהו לבנות קואליציה עם מפלגות ימין ולהגביר את התלות שלו בחרדים, שבדרך זו מקבלים חיזוק של כוחם ביחס לשיעורם באוכלוסייה.

גבאי, כחלון ולפיד. כנסו, כנסו

ההשפעה הגדולה של האופוזיציה היא לא עצם היותה כוח מבקר ומתנגד. ההשפעה הגדולה ביותר נמצאת בטווח הספקטרום האידיאולוגי שהיא משאירה לממשלה לעבוד איתו. כל עוד מפלגות השמאל בוחרות לא להצטרף לממשלה, הן משאירות את האידיאולוגיה השמאלית מחוץ לאיזונים ולבלמים של הרשות המבצעת. היכולת של חברה בקואליציה להפעיל מניפולציה גבוהה דרמטית בהשוואה לספסלי האופוזיציה.

הנה המפה הפוליטית שהצטיירה מסקר שפורסם בחודש האחרון ב"ידיעות אחרונות": הליכוד עם 32 מנדטים, יש עתיד 18, המחנה הציוני 15. מדובר במצב אופטימלי לממשלת אחדות-מרכז של 65 מנדטים ושלושה שותפים קואליציוניים בלבד. וזה בלי לקחת בחשבון את משה כחלון (6 מנדטים) את המפלגה של אורלי אבוקסיס (5 מנדטים), ואת הכניסה האפשרית של בני גנץ – ברשימה או עצמאית או במסגרת המחנה הציוני שאת כוחו יגדיל בלי ספק.

ממשלת אחדות כזאת תאפשר לנתניהו להעביר רפורמות חברתיות ומדיניות נרחבות, שכיום נבלמות בחלקן על ידי המפלגות החרדיות והימניות. ומה הלוגיקה הנוכחית של השמאל? מחד הוא בוחר להציב טאבו על ממשלת נתניהו ומאידך מבקר את נתניהו שנאלץ ליישר קו עם המפלגות שנמצאות איתו בקואליציה.

הקשיבו, ראשי מפלגות השמאל: כנסו לקואליציה ותחתרו לקבל שליטה במנגנונים שמעצבים את המדיניות. אם הייתם עושים זאת בשלל ההזדמנויות שהיו לכם, הייתם יכולים למנוע מזמן את האי-שוויון כלפי הקהילה הלהט"בית ואת גילוי ההדתה. אם אתם כל כך תומכים בקהילה הגאה, תאזרו אומץ ותעבדו למענה. לא מספיק רק לעמוד מן הצד ולרטון. צריך לעשות. צריך לקחת אחריות באמצעות תפקידים המתווים מדיניות.

אם בממשלה הבאה החרדים יעצימו את כוחם ביחס לגודלם באוכלוסייה, אל תפנו אצבע מאשימה לראש הממשלה. תפנו מבט למפלגות השמאל שמפקירות את שטח השלטון על חשבון המצביעים שלהן.