מי בכלל מינה אתכם למנהיגי העדה הדרוזית?
התשובה היא הממסד, שבמשך עשורים ממליך על העדה הנהגה חלשה, מתרפסת ומסורסת. אבל אחרי חוק הלאום הדור הדרוזי הצעיר אומר: לא עוד הדלקת משואה, לא עוד צ'פחות, לא עוד לבנה וזעתר. רוצים זכויות אזרחיות
נתניהו ו"מנהיג" הדרוזים, השיח מוואפק טריף(צילום: לע"מ)
מקור הבעיה שממנה סובלת העדה הדרוזית בישראל נמצא בדברים שאמר השבוע ח"כ אבי דיכטר לרזי ברקאי בגלי צה"ל אפרופו חוק הלאום. "נפגשתי עם לא מעט מנהיגים דרוזים, כולל עם השיח מוואפק טריף עצמו ואנשים שהביא איתו לפגישה, לפני שהחוק עבר כדי להציג להם אותו", אמר דיכטר. וכאן קבור הכלב.
- לטורים נוספים - היכנסו לערוץ הדעות
ב-ynet
ה"התקוממות" של הדרוזים נגד חוק הלאום לא באה מחלל ריק. הוא רק הטריגר לשחרור הר געש של כעסים ואכזבות של העדה על האדנותיות של הממשלה, שממליכה עלינו - במשך עשורים - את הנוחים לה ואת עושי דבריה, תוך התעלמות מהקולקטיב הדרוזי ומטובתו. שנים על גבי שנים טיפחה הממשלה מנהיגות חלשה, מתרפסת ולרוב מסורסת.
מאז קום המדינה מתקשר הממסד עם הדרוזים רק באמצעות עסקנים או "מנהיגים" שהוא מינה, החל משריון מקומות ברשימות המפלגות הציוניות לכנסת וכלה בהמלכת השיח טריף, אף שהוא מעולם לא נבחר לתפקיד זה על ידי בני העדה. הוא לא זוכה לקונצנזוס כפי שזכה קודמו, השיח המנוח אמין טריף, וממילא אינו יכול לייצג אותה.
נכון, השיח מוואפק טריף מכהן בכמה תפקידים, לרבות נשיא בית הדין הדתי הדרוזי לערעורים ויו"ר המועצה הדתית הדרוזית, אבל לתפקיד זה הוא נבחר על ידי חברי המועצה הדתית המונה 75 חברים, ש-45 מהם קבועים ולא מתחלפים עד יום מותם והם מעולם לא נבחרו על ידי בני העדה.
בכל זאת עושה הממסד כל שבכוחו לשמר אותו בתפקיד זה תוך חיזוק מעמדו בכל דרך שהיא. למשל ההתעקשות להעניק לו לא רק תואר של "מנהיג רוחני" (הגדרה שלא קיימת בשום חקיקה), אלא גם לייחס לו תפקיד פוליטי, הגם ששני התארים האלה מתנגשים ועומדים בניגוד עניינים מובהק. כל זאת נעשה תחת עיניה הפקוחות של שרת המשפטים ובהסכמתה.
כך גם לגבי חברי הכנסת, שהמפלגות משריינות להם מקומות מובטחים. משום כך נבחר השר איוב קרא בליכוד, חמד עמאר בישראל ביתנו (קדנציה שלישית), סאלח סעד במחנה הציוני ואכרם חסון ב"כולנו". וראו איזה פלא: העדה הדרוזית – שאלקטורלית לא "שווה" אפילו מנדט אחד - מיוצגת לכאורה על ידי ארבעה חברי כנסת שאחד מהם הוא שר התקשורת.
בשיטת השריון הזאת הבטיח הממסד ייצוג רב של העדה הדרוזית בבית המחוקקים, כך שמבחינתו הם הנציגים הרשמיים שלה. אבל אליה וקוץ בה, שהרי אותם חברי כנסת חבים את אמונם לפטרוניהם הפוליטיים ולמפלגות שהבטיחו את מיקומם בכנסת, ובוודאי לא לעדה הדרוזית.
כל הנציגים הללו, בין אם הם דתיים או חילונים, הפכו עם השנים להיות נציגי הממסד אצל בני העדה הדרוזית ולא ההפך. מטבע הדברים הם ידאגו לאינטרס של הממסד יותר מאשר לאינטרס העדה, כי בכך הם שורדים ומשמרים את כיסאותיהם. אין פלא אפוא שח"כ חמד עמאר מישראל ביתנו היה אחד מיוזמי חוק הלאום, והשר קרא הצביע בעדו.
ככל הנראה עדיין מאמין מי שמאמין כי כבוד השיח טריף וכבוד "ההנהגה" שנבחרה על ידי הממשלה הוא כבוד העדה בכללותה, וכי הצ'פחות, החיבוקים, הליטופים, הפרגונים, ודברי השבח המרובדים בדבש ובעוגות גבינה עם תפאורה וצלצולים מתאימים, המורעפים עלינו מההנהגה יכולים לבוא במקום זכויות אזרחיות.
אין פלא שקודם לחקיקת החוק החליטה הממשלה על הקמת יישוב דרוזי (שלא תצא לפועל), זכרה למנות שר תקשורת דרוזי, דאג מי שדאג שח"כ חמד עמאר ייזום את חוק הליטופים (חוק יום ציון לאומי לתרומתה ולפועלה של העדה הדרוזית, התשע"ח–2018), והשר קרא חנך את כיכר הלוחם הדרוזי (לא ברור למה נתנו לה שם עם קונוטציה ביטחונית). הממשלה דאגה להרדים את הדרוזים קודם לאישור החוק ובכך להבטיח את שתיקתם. הגדיל לעשות ח"כ אבי דיכטר שנפגש עם השיח ועם אנשים "שהביא עמו, כלשונו, בכדי לשדר לדרוזים שהפטרונים שלהם נתנו את הסכמתם לחוק הגזעני הזה.
אלא שהתקוממת צעירי העדה, צעירי האפליקציות וחכמי הגוגל הוכיחה שההצגה נגמרה, אין עוד מקום לעבודה בעיניים, ועידן המלכת המלך הנוח לממסד תם ונשלם. מה שטוב ומתאים למלך שהומלך לא בהכרח מתאים עוד לצעירי העדה. עידן השקרים וההצגות הסתיים והיום על הממשלה ומוסדותיה להסתכל על הדרוזים בגובה העיניים.
לא עוד הדלקת משואה, לא עוד ליטופים, לא עוד צ'פחות, לא עוד לבנה, לא עוד זעתר, ולא עוד "על האש". במיוחד לא עוד ביקורי הצגות ותפאורה של שרים וקצינים בכירים אצל השיח. כל אלה לא יבואו יותר במקום זכויות אזרחיות לכלל הציבור הדרוזי.
- עו"ד עלי שקיב (שכיב)
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com
לפנייה לכתב/ת 
עו"ד עלי שקיב (שכיב)
מומלצים
