הרבה לפני תל אביב: פואטרי סלאם בסעודיה
דורות על גבי דורות נתנה השירה הנבטית הזדמנות לנשים בעולם הערבי לחדור למרחב הציבורי. בריאליטי "משורר המיליון" החזירה חיסה הלאל את האומנות הזו לקדמת הבמה, ומבעד לרעלה הטיחה בשומעים שירי חתרנות – נגד גברים, פוליגמיה וקיצוניות דתית
בפסטיבל דוקאביב האחרון השתתף סרטם התיעודי של היוצרים הגרמנים סטפני ברוקהאוס ואנדי וולף "המשוררת". הסרט עוסק במשוררת סעודית, חִיסַה הלאל, "רִמְיַה" בשמה הספרותי, נשואה ואם לארבעה, שזכתה במקום השלישי בתחרות "משורר המיליון" בשנת 2010.
עוד סיפורים מרתקים בעמוד הפייסבוק של דסק החוץ
"משורר המיליון" היא תוכנית ריאליטי בסגנון "אמריקן איידול". היא משודרת מנסיכות אבו-דאבי במפרץ מאז שנת 2006, וצופים בה למעלה מ-70 מיליון איש ברחבי העולם הערבי. המשתתפים בתחרות, שרובם גברים, מדקלמים שירים שחיברו בסגנון השירה הנַבַּטִית, הנפוצה בעיקר בסעודיה, בתימן, בנסיכויות המפרץ ובירדן.
במחקר קיים ויכוח לגבי מקורותיה של השירה הנבטית. מרבית החוקרים סבורים כי היא מבוססת על השירה הערבית הקלאסית שהייתה נפוצה בחצי האי ערב בתקופה הטרום-איסלאמית, לפני המאה השביעית לספירה. השירה הנבטית אכן דומה לשירה הערבית הקלאסית בתכניה, בדימוייה ובמקצבה. אולם חוקרים אחרים סבורים כי השירה הנבטית החלה להופיע רק בראשית המאה העשרים וכי היא מבוססת על מסורות של שירה בעל פה שרווחה בקרב קהילת שבט המהרה, מיעוט ילידי, לא-ערבי, בתימן ובמערב עומאן.
כך או כך, השירה הנבטית נכתבת ומבוצעת על ידי גברים ונשים. היא כוללת שירה אישית הידועה כקַסִידַה (قصيدة), שירי אהבה (غزال), תיאורי טבע (وصف), שירי שבח והלל (مديح) ושירי גאווה שבטית (فخر). החל בחצי השני של המאה העשרים, עם הפיכתן של מדינות ערב לעצמאיות, החלה השירה הנבטית לכלול גם שירה לאומית. בירדן, למשל, השירה הנבטית, הגדושה בסמלים לאומיים של פטרה והנבטים, היא גם שירת שבח והלל לשושלת ההאשמית.
שירה ב-SMS
הקהל המשתתף בערבי השירה הנבטית מורכב ברובו מגברים, ובאזורים שמרניים מאוד אין נשים כלל. עם זאת, תחרויות שירה נבטית מתקיימות לא רק בתוכניות טלוויזיה ובערבי שירה המוניים. המדיה הדיגיטלית אפשרה להפיץ את השירה הנבטית בכתב, בקובצי שמע באתרי אינטרנט, ברשתות החברתיות ואף בהודעות טקסט בטלפונים ניידים, בייחוד במקומות שבהם אין קליטה של רשת האינטרנט. לשירה הנבטית יש, אפוא, חשיבות פוליטית וחברתית עבור נשים. היא מהווה עבורן כרטיס כניסה למרחב הציבורי, שממנו הן לעתים מודרות, וגישה פתוחה לזירה הגברית הן באזורים כפריים מסורתיים הן בעיר.
על במת התחרות, כשהיא עטויה בבורקה שחורה, חשפה חיסה הלאל את נשמתה, גם אם לא את פניה ואת עיניה. בעוד המתמודדים הגברים קראו שירי הלל לטעמו של הקפה, ליפי הטבע ולניחוח הפרחים, הלאל קראה באומץ רב את שיריה החתרניים והנועזים, המבטאים ביקורת חריפה ומרדנית על דיכוי נשים ועליונות גברית, על פוליגמיה, על כוחנות ממסדית ועל שמרנות וקיצוניות דתית.
עוד ניתוחים מרתקים על המזה"ת מבית "הפורום לחשיבה אזורית" תוכלו לקרוא כאן
המאמרים הקודמים בסדרה: בן סלמאן, רוצח המונים והאיסלאם האינדונזי בא לישראל
בסיבוב השלישי בתחרות קראה הלאל את שירה השנוי במחלוקת "פתוות". השיר נכתב כתגובה לפסק הלכה (פַתְוַא) קיצוני שהוציא באותה עת שיח' ווהאבי רדיקלי בשם עבד א-רחמאן אל-בראכ, שקבע כי נשים וגברים חייבים להיות מופרדים באופן מוחלט במסגרות לימודים ועבודה, אחרת הם נחשבים לכופרים שדינם מוות. בשנה האחרונה, אגב, תקף אל-בראכ בחריפות את ההחלטה לפתוח בתי קולנוע בסעודיה, ובחודש מרץ האחרון פרסם פסק הלכה נוסף שעל פיו שני בעלי טורים ביומון א-ריאד יוכרזו כופרים בני מוות אם לא יביעו חרטה על מאמריהם.
הלאל תקפה באומץ ובחריפות את פסק ההלכה של אל-בראכ, והקריאה שיר רווי במטאפורות מטלטלות: "ראיתי רוע בפתוות החתרניות. חשפתי את האמת, מפלצת פראית, מחשבותיה ברבריות, לובשת את המוות כגלימה בעת שהיא מטיפה, מטילה עליי אימה". פסקי הלכה, דקלמה הלאל, "מספקים מחסה לקיצוניות ומאיימים על חיי נישואין". שירה המתריס, הבוטה והזועם הוא שיר מחאה על מוסכמות חברתיות ואפליה והשתקה לא רק של נשים בסעודיה, אלא בחברה הסעודית כולה.
השיר "פתוות" עורר סערה הן בעיתונות הערבית הפופולרית הן ברשתות החברתיות. הלאל ספגה בגינו כינויי גנאי רבים ואף איומים על חייה.
כשנשים רעו את הצאן
הסרט "המשוררת" עוקב באינטימיות רבה אחר סיפורה האישי של הלאל. היא פורסת בו בפתיחות את סיפור חייה דרך נקודות ציון בהיסטוריה של סעודיה. זיכרונות הילדות שלה מהחיים השבטיים המסורתיים הבדואיים הם נוסטלגיים ומלאי אושר. היא גדלה במדבר, חשופה לטבע שהשפיע על שירתה מגיל צעיר. בגיל שש עברה משפחתה לעיר, מה שהפך את חייה לנוחים יותר. הלאל נזכרת בגעגוע כיצד נהגה לצפות בילדותה, בשנות השבעים, בסרטי קולנוע מצריים ובאופרות סבון, ולהאזין לאום כולתום, לפיירוז ולסמירה תופיק, ששיריה הפכו סמל ללאומיות ירדנית. זו הייתה, לדבריה, שעתם היפה של האומנים, המוסיקאים, המשוררים והאינטלקטואלים הערבים.
לפני חמישים שנה, מספרת הלאל בסרט, לנשים היה תפקיד פעיל מאוד בשבט הבדואי, והן היו עצמאיות וחופשיות למדי, כמעט שוות לגברים: הן רעו את הצאן, אספו עצים ואף נהגו במכונית. הנשים הבדואיות מהעבר, סבורה הלאל, יכולות לשמש מקור השראה לנשים כיום, שלדעתה "אינן יכולות לבטא ולו חמישה אחוזים ממה שיכלו לבטא בעבר".
נקודת המפנה הייתה לטענתה בנובמבר 1979, בעקבות ההשתלטות האלימה של מוסלמים רדיקלים על המסגד הגדול במכה. הנוקשות הדתית והקיצוניות של השייחים והמטיפים החמירה לדעתה בעקבות אירוע זה. "החברה כולה נמסרה לידי אנשי הדת שהחלו לפקח ולשלוט על החינוך והתרבות", אומרת הלאל. "כך קמה משטרת המחשבות".
הסרט "המשוררת" מבליט את ייחודה וחשיבותה של השירה הנבטית, היוצרת מרחב תרבותי ערבי משותף ומגשרת על הבדלי מגדר ומעמד חברתי. אפשר לראות בה מעין גרסה קדומה של אומנות הספוקן-וורד של ימינו. חיסה הלאל השתמשה בתוכנית תחרותית המוקדשת לשירה הנבטית, שבה זכתה במקום גבוה, כערוץ לביטוי ביקורתי שאינו מוגבל לאנשים במוקדי הכוח, הפוליטיקה, התקשורת או האקדמיה. לימים תעיד: "פתחתי את השער כך שכל אחד יוכל לדבר".
ד"ר איריס פרוכטר-רונן היא עמיתת מחקר בפורום לחשיבה אזורית , ומתמחה בתרבות פופולרית ערבית. ד"ר פרוכטר-רונן תרצה על הסרט "המשוררת" במסגרת פסטיבל "דוקו. טקסט" בספרייה הלאומית ביום חמישי 23 באוגוסט. פרטים באתר הספרייה: www.nli.org.il .
לפנייה לכתב/ת 
